צאצא

לחץ פיזי מתון

הבוקר שלמחרת הגיע מהר מדיי לטעמו של מייקל.למרבה הצער,לא הייתה לו הרבה שליטה על העניין.הוא גרר את עצמו ממקום למקום ואפילו לוסי לא הצליחה להוציא אותו מעננת העייפות שלו.במקום להגיד בוקר טוב לג'יין הוא כמעט בלע אותה.

"בוקר גם לך,מר אריה.נראה שאפילו לטפל ברעמה לא יצא לך."ג'יין השיבה,וצנחה בחינניות של היפופוטם על הכיסא.

"אין לך כמה ענייני רדיפה מטורפים להתמקד בהם במקום בי?"הוא צנח לידה בחינניות דומה.

ההבעה המבולבלת והמוכרת הפציעה על הפרצוף של ג'יין."לא ברגע זה,אם כי..."

הדבר הבא שמייקל זכר היה הצלצול שהכריז על ההפסקה.הוא התמתח והסתכל מסביב.נראה שבמהלך השיעורים ג'יין הספיקה להפסיד לעצמה בסבב סוער של משחקי איקס-עיגול ולהמציא כמה מילים חדשות שכללו חידודים מענגים כמו סומגרה("סופר-מגה-אולטרה",כמו שהסביר הכיתוב למטה) ורפפת("התחושה המעופפת שבה הראש מתמלא אחרי בהיה ממושכת בדברים").הבלשנית הדגולה לא נראתה בסביבה.משהו רטט בכיס שלו,והוא חיטט בו בפיזור דעת.ידו נתקלה בפלאפון שלו."הלו?"

"מייקל?זה אני."קולו של ג'ון נשמע נרגש במיוחד.

"קרה משהו?אתה חולה?"ניקר במייקל החשד שזה היה קשור ללילה הקודם.

"לא חולה,לא...תקשיב,אתה חייב לבוא לכאן עכשיו!לראות את זה בעצמך.זה פשוט מדהים!"

"אני באמצע יום לימודים!וישנתי כל השעתיים הראשונות!"

"בוא לבית שלי.עכשיו.אתה חייב לראות את זה!"

השיחה התנתקה.

"בוקר שוב."ג'יין צצה מאחוריו,סיכת בטחון מולבשת על יד אחת וגומיית שיער על השניה."אתה נראה יותר טוב."

"טוב,ישנתי."

היא סקרה אותו במבט בוחן יותר."תגיד,אלה לא אותם הבגדים שלבשת אתמול?"

"...כן?"

"תביא לי את הפלאפון שלך."

מייקל התנער מההכרה בעצלנותו."למה את צריכה אותו?"

"פשוט תביא!"

מייקל הושיט לה את המכשיר והיא העבירה את סיכת הביטחון ליד השניה.

"כמו שחשבתי."היא אמרה בשביעות רצון עצמית והושיטה לו את הפלאפון בחזרה.

"חשבת ש..."

"ג'ון התקשר אליך.קרה משהו?הוא רצה שתיקח לו שיעורים?"

הוא הכניס את המכשיר חזרה לכיס"זה היה מעבר חינני."

"תענה לי,אני אענה לך."

מייקל נאנח."נו,טוב.הוא רוצה להראות לי משהו מדהים ברגע זה ממש.לפחות לפי הגדרתו."

"מה מונע ממך ללכת אליו?"ההבעה המבולבלת שלה ממש התחילה לעלות לו על העצבים.

"העובדה שאנחנו באמצע יום לימודים?"