הרס עצמי - Self Destruction

תסביכי ילדות

אני חייב לפרוק את העצבים שלי, ועוד רבע שעה המשמרת שלי מתחילה.
אני מתארגן ויוצא מהבית לכיוון הבר,
כשאני מגיע אני רואה את סקוט ואמילי מתרוצצים על הבר.
״אייס! תחתים כרטיס ותזיז את התחת שלך לפה!״ אמילי צועקת בשניה שהיא קולטת אותי נכנס בדלת הראשית.
אני עושה את מה שהיא אומרת ומתייצב בבר, מכין לי כוס ווסקי קטנה ומתחיל את הערב.
״למה לא ענית לשיחות שלנו? היינו צריכים אותך יותר מוקדם פה, חשבתי שאתה צריך את הכסף״
אני מפנה את הראש לסקוט תוך כדי שאני מוזג וודקה ללקוחה, ״אני צריך, הייתי עסוק..״ אני מסתבך קצת בלמצוא תירוץ והפרצוף של סקוט אומר לי שהוא יודע טוב מאוד במה הייתי עסוק.
״פחות מעניין, פעם הבאה תענה כשמתקשרים אליך״ אמילי חותכת את המבטים בנינו ונצמדת לסקוט, ״השתגעתי איתו פה״.
״את לא נראית סובלת״ אני עונה לה אחרי שהיא מדביקה לסקוט נשיקה בלחי, הזוג הזה עוד יהרוג אותי.
הבר מתמלא לאט לאט, השעה תכף חצות וזה בין הערבים הראשונים בתקופה האחרונה שיש כניסה של אנשים.
סקוט מוציא אוכל בשפע, אני מתקתק משקאות ואמילי עסוקה בלהיות אמילי.
המוזיקה גוברת ואני נכנס אל תוך הלילה, כמה בחורות בלונדיניות על הבר יושבות ומצחקקות לעברי.
פעם הייתי אומר שצריך קצת יותר מצחקוק כדי למשוך את תשומת הלב שלי אבל הזאבה האהובה עלי הוכיחה לי אחרת.
אני נזכר בה ובודק את ההודעה האחרונה ששלחתי לה,
היא סיננה אותי, חתיכת אומץ.
אני צריך למצוא איפה היא עובדת, אם היא עובדת בכלל. לעשות לה הפתעה, רק לה מותר להכנס לחיים של אנשים בסערה?
אולי אני צריך להתחיל עם חברות שלה? זה בטוח יתן לי קצת מהתשומת לב שלה.
המחשבות שלי עוד פעם נודדות והבוס מנער אותי, ״אייס תוציא לי לשולחן בכניסה 3 כוסות ובקבוק״, הוא נעלם עוד לפני שהספקתי לשאול איזה בקבוק הזמינו,
אני בוחן את הבחורות שיושבות בשולחן, ככל הנראה בחורות של וודקה עם ערבוב,
מגיש להן את הבקבוק עם הכוסות עם בונוס של חיוך ממני,
קלעתי בול וקיבלתי גם טיפ, אני מת על העבודה הזאת.
תמיד הייתי יותר טיפוס של לילה,
לא בהכרח בגלל המסיבות והמועדונים אלא בגלל השקט, הרוגע, השלווה.
בלילה אתה לא תשמע כביש סוער של מכוניות וצפצופים של נהגי משאית עצבניים,
בלילה אתה לא תשמע גני ילדים או צלצולים בבתי ספר,
בלילה אתה לא תשמע מקומות עבודה מתפקדים ואתרי בנייה.
הלילה נותן למחשבות שלך לאכול אותך לאט לאט, פעם זה היה מזיק לי.
הייתי נשאב לעבר שלי ולחרא שאכלתי בתור ילד,
אבא נרוקמן ואמא שדואגת רק לעצמה לא שילוב מנצח במיוחד.
לא לי לפחות.
בתור ילד הייתי מנסה להצדיק את אמא שלי, אף פעם לא שחינו בכסף בתור משפחה, היינו צריכים להגיד תודה אם אמא הצליחה לקנות כמה ירקות ולחם שיהיה בבית וגם זה אחרי כמה קריצות וחיוכים שזרקה לירקן השכונתי.
בתור מבוגר אני מבין שהיה לה את המקום לצאת לעבוד, להעיף את הבן זונה שהחביא מזרקים לכל הרוחות ולא לתת לו גישה אחת אלינו.
אבל זה לא קרה ואני נאלצתי להתמודד מולו, לא משהו שנחמד לספר.
סקוט שוב מוציא אותי מהמחשבות שלי, ״אני מבין שאתה מתוסבך הלילה אבל אני צריך אותך פה איתי, תתחיל לתפקד אנשים מחכים לתפריט!״.
חילקתי תפריטים ולקחתי הזמנות, הזמן טס כשיש הרבה קהל ואני אוהב את זה.
אמילי ניגשת אלי, ״תצא להפסקה אני אחליף אותך״ היא אומרת אחרי שקלטה את סקוט מעיר לי פעמיים היום.
״בטוחה?״
״אני לא אשאל שוב״ היא מרימה את הגבות שלה ורומזת לי לקחת את ההצעה המפתה, אני מצחקק למראה הפנים הקשוחות שלה ויוצא מהבר.
מדליק סיגריה ומנסה להבין למה הראש שלי מלא בתסביכים.