הרס עצמי - Self Destruction

הזאבה שלי

הזמן עובר ודילן עדיין פה איתי,
דיברנו קצת מקודם על דברים שוליים אבל אני קצת מתחיל לתהות מה עומד מאחורי העובדה שהיא כאן.
כרגיל הוצאתי את הפלאפון מהכיס, העיניים שלי נדלקו.

- בוקר אור גם לך

היא ענתה,
היא לא ברחה כמו תמיד, היא נשארה.
כמה מטומטם אני צריך להיות בשביל להתלהב מהודעה בעלת 4 מילים.
״אייס אני צריך אותך פה!״, הקול של סקוט צורם לי באוזן ולפתע אני נזכר שאני בבר, עובד, בשעת עומס.
אני מסמס במהירות;
אולי תבואי לפה? לא יזיק קצת חברה.
דילן מפטפטת עם אמילי,
״ליה התעוררה, אני חושב שהיא תבוא״, אני זורק לעברה והיא מחזירה לי בגבות מורמות וחיוך חצי מאולץ,
״יופי!״, דילן צועקת ויוצאת החוצה לדבר בפלאפון, ככל הנראה עם ליה.
אני ממשיך לנהל את המקום בו בזמן שסקוט כמעט מאבד את עצמו במטבח, מחלק את הכוסות ומוזג לכולם עד אובדן חושים.
״היא בדרך לפה!״,
״מי?״, אמילי שואלת, לא קשורה לשיחה.
״ליה, חברה שלי, היא בדרך לפה. אוי את תאהבי אותה!״,
״מי לא?״, אני ממלמל ביני לבין עצמי ומסרב להודות כמה אני נרגש מכך שהיא עומדת לבוא.
העיניים שלי צמאות לראות את היופי שלה, השיער הכהה עם העור הבהיר יוצר הרמוניה טהורה של שלמות.. אני לא רוצה להתחיל לדבר על העיניים שלה כי אני אגמור רק מלדמיין אותן.
״היי!״, חבטה שולחת אותי למציאות ואני רואה את סקוט לידי.
״אני על זה״, הגלגול עיניים שלי מצליח להכעיס אותו ואני שם לב איך אמילי מתחילה להיות לחוצה.
היא אף פעם לא אהבה שסקוט נכנס למצב רוח של הבוס.
״היי, בייב.. אולי נוריד את הרגל מהגז קצת?״, היא מביטה אליו בעיניים טובות.
אמילי היא אישה טובה, אני באמת מאמין בלב שלם שסקוט זכה בה לגמרי.
הוא מסתכל עליה ונרגע מיד, ממש אפשר לראות איך כל שריר בגוף שלו מתרכך וזה מספק לה חיוך.
״שלום לכם!״, אני מזהה את הקול הזה.
לצערי.
דילן מרימה את מבטה ונתקלת בלא אחרת מאשר - מישל.
״שלום״, אני עונה בקצרה והיא מעקמת פרצוף.
״אני חושבת שמגיע לי קצת יותר מהשלום המעפן שיצא ממך כרגע״, היא מרימה את עצמה לכיווני ומשרבבת שפתיים, רוכנת להדביק לי נשיקה.
הניסיון שלי לצאת מזה באלגנטיות הולך לאבדון באותן שניות שדילן פותחת את הפה.
״מה- מי את?״,
מישל מגלגלת עיניים ומניחה את התחת העגול שלה על הדלפק, ״קבלת פנים מאכזבת חייבת לציין״, המבט שלה נעול על כל התנועה שלי, מנסה לפענח למה אני לא נכנע אחריה כמו כלבלב.
שלא תטעו, בחיים לא רדפתי אחרי מישל,
היא לא עניינה אותי מעבר לסקס טוב.. וגם פה לא הייתי צריך להתחנן.
״שאלתי שאלה״, עינייה של דילן נעוצות במישל ובהתנהגות הפרובוקטיבית שלה.
כנראה שאם מישהי אחרת מתנהגת בצורה הזאת זה פוגע לדילן באגו, מעניין.
כתגובה לשאלה - התגלגל צחוק באוויר, ״תגידי לי מי את, בובה?אני לא חושבת שאני צריכה לספק הסברים״, היא ירדה מהבר וסידרה את החצי בד שעוטף את רגלייה, הייתי קורא לזה שמלה אבל זה לא המצב. ״נתראה, מקווה שפעם הבאה אתה לא תאכזב אייס״, הקריצה שלה העלתה בי מיצי קיבה.
אני שומע את דילן משמיעה צליל שנשמע כמו צווחה ומרים את ראשי,
הזאבה שלי.
אירוניה שמישל היא זו שמחזיקה את הדלת פתוחה בעוד ליה נכנסת לפנים.
הקיבוץ גבות שלה מראה לי שהיא כן מבינה שמתרחש פה משהו, מישל אולי זולה אבל היא לא טיפשה.
״הו, שלום לך״, חיוך שטני מתפשט על פניה כשהיא מחליטה שבא לה להשאר לשם שינוי.
ואני מתפלל שהיא תשנה את דעתה, הספיקו לי דרמות לכל החיים האלה.
ליה מסתכלת לעברה, עינייה סורקות את מישל מכף רגל ועד ראש ולבסוף משחררת.
היא מחליטה לא לענות ומתקרבת לבר, ״היי״, היא כורכת יד סביב כתפה של דילן, ״אני מרגישה זוועה״.
״את נראית זוועה״, היא עוקצת ומשעינה את ראשה על ליה.
כנות, אני מניח, זה המפתח לקשר שלהן.
״להכין לך משהו לשתות?״, אני שואל.
״אני לא מסוגלת להריח אלכוהול״, היא מתיישבת ומניחה את ראשה על הדלפק.
״אה אביא לך מים קרים״, אני יוצא וניגש למקרר, כשאני מסתובב עם הבקבוק אני מבחין במישל שהתיישבה ליד ליה.
מדהים,
אני ועוד שלוש בנות שאין לי מושג מה הרצון שלהן איתי.
אלוהים אייס, איך אתה תמיד מוצא את עצמך בסיטואציות האלה.
״שכה יהיה לי טוב״, קול גברי מציל אותי, סקוט.
״אני צריך אותך כאן גבר״, אני לוחש לו וההבעה שלי אומרת הכל.
״אחי אם אמילי תראה אותי מסתובב עם מישל היא עורפת לי את הראש באותו הרגע, אני לא מחפש צרות עם הבחורה שלי״.
אני עוצם את עיניי בחוזקה ומבקש שוב, ״אל תשאיר אותי כאן״, כמעט מתחנן.
סקוט מלטף את הזיפים של פניו, מובס.
״אז מישל, מה מביא אותך לפה?״, הוא שואל.
״איזו שאלה טיפשית, כולנו יודעים למה אני כאן״,
אני פותח את הבקבוק ומביא אותו לליה, מדביק נשיקה על הלחי שלה ועינייה נפערות, חיוך קטן מבצבץ מבעד לשפתייה אבל אז היא שומעת את המשך המשפט של מישל,
״אייס״, היא מצביעה לעברי.
דילן מביטה בי במבט מבולבל בעוד שליה שולחת עיניי חץ למישל.
״אתם מכירים?״, היא שואלת אותי מבלי להזיז עיניים מהבחורה שהיא לא מכירה וכבר הספיקה לשנוא.
״מכירים יותר מידי טוב״, מישל עונה בשמי.
דילן מנסה להציל את המצב, ״אז סקוט, אתה ואמילי.. כמה זמן אתם ביחד?״,
לפני שסקוט פותח את הפה שלו, ליה ממשיכה.
״איזה סוג של הכרות?״.
לעזאזל, מישל.
צחוק מריר ממלא את החלל, ״אני לא חושבת שזה משהו שנעים להגיד בקול רם״, הלשון שלה מלקקת את השפתיים ואני רואה איך ליה מאבדת את זה.
הולך להיות פה מרחץ דמים.