הרס עצמי - Self Destruction

איך נותנים לזמן לרפא הכל?

אני יודעת שלקח לי זמן להוציא פרק חדש, אפילו יותר מידי זמן.
אני מקווה שתתחברו ותאהבו את הזוג שיצרתי כאן.

הסיפור הזה מצד אחד מתסכל אותי ומצד שני סוחף אותי - לא אשקר,

העבר של אייס והעבר של ליה.. השלוב של שניהם ביחד הוא אולי אסון מהלך או הצלחה מסחררת, מניחה שנותר רק לחכות ולראות.

והכי חשוב - אני פנויה לביקורת, כל מי שיש לו הארה/הערה מוזמן לפנות אלי בפרטי.

נקודת מבט של אייס:

עם כמה שרציתי שהרגע הזה יגיע, שהיא תהיה לידי, אני לא שקט.
אני יודע שאמרתי שאחכה, אני יודע שאמרתי שאהיה סבלני.. אבל התכונות האלה אף פעם לא היו החזקות שבי.
"אייס?",
אני מסתכל אליה, אחרי כל הצעקות שהקירות שמעו כאן מקודם כרגע יש שקט שהוא די מרגיע, ליה עם הראש על החזה שלי ואני מחבק אותה.
"על מה אתה חושב"?, היא שואלת, מנסה לא להרוס את ההרמוניה ששוררת בנינו.
"לא יותר מידי, מחשבות סתמיות", ניסיון קלוש לא להעיר את המתים, אני לא יכול להראות לה שאני לא מכבד את ההחלטה שלה, אני לא יכול להתעלם מהעובדה - היא צריכה זמן.
״אני יכולה לשאול אותך משהו?",
"כן",
"מה קרה לך?" העיניים הירוקות שלה מסתכלות עלי, חודרות לי לנשמה.
אני יודע טוב מאוד למה היא מתכוונת, היא רעבה למידע, בדיוק כמוני.
אני מתקשה.
ליה מרגישה את זה ומהדקת את האחיזה שלה בי.
"זה לא פייר.. אני יודעת, אני לא מספרת לך כלום וכבר שואלת שאלות כאלה, מצטערת.. זה לא היה במקום בכלל, בוא נדבר על משהו אחר", היא מנערת את ראשה כמו מנסה לשכוח את הנושא.
"זה בסדר ליה", זה באמת בסדר?, ״אני מניח שהעולם דפק אותי".
"כן.. אני יודעת כמו מה זה מרגיש".
"אין לי אבא", המילים האלה יצאו מהפה שלי כמו כלום. לא הרגשתי כאב, ריקנות מילאה את הלב שלי.
התיישבתי על הרצפה מול החלונות הגדולים, ליה התיישבה מולי ועינייה לא זזות מעיניי, המבט שלה הראה לי שהיא באמת רוצה לדעת, היא רוצה לדעת הכל.
אני מוכן לספר? להודות?
"כלומר יש לי אבא אבל אין לי אבא״ אני מסביר קצרות וממשיך, ״יש לי אחות ו-.." תכננתי להגיד שיש לי אמא אבל גם שם נעצרתי.
ליה מושיטה את היד שלה אלי, הרבה מחשבות עוברות לה בראש, אני רואה איך הגלגלים של המוח שלה פועלים.
כרגע אני מעדיף להתמקד בבעיה אחת.
"אחותי קייטלין היא כל מה שנשאר לי. היא הכל בשבילי באמת, אני מוכן למות בשביל הבחורה הזאת", אני מגחך. "העבר שלי מורכב, זה לא משהו ספציפי שעברתי בילדות אבל הכל היה מסריח מההתחלה״.
אני מביט בעינייה הירוקות, שם לב איך הן מתבוננות בי.
אין שם רחמים, רק הכלה שלמה ורעב לשמוע עוד.
״אמא שלי תמיד ראתה אותי כסוג ב׳ ואני אף פעם לא ניסיתי להראות את עצמי כמשהו אחר, את מבינה? כשמישהו שם עליך תג מסויים וכל כך מאמין במה שהוא חושב.. זה כבר לא משנה מה תעשה כדי לשנות את זה״, אני מגחך, ״ותאמיני לי, ניסיתי״.
האוויר מתחיל להיות חנוק כשאני נזכר בכל הפעמים שאמא שלי הסתכלה עלי כמו כלום. בכל הפעמים שהיא תירצה לעצמה שזה זמני, שתכף אגדל ואהיה מספיק גדול כדי לטפל בעצמי. לא שהיא אי פעם טיפלה בי.
״מתי ראית אותה בפעם האחרונה?״, היא שואלת.
צמרמורת עוברת לי בעמוד השדרה כשאני נזכר בפרצופה, בחילה מתגנבת לה לבטני.
״לא מזמן״,
״ומה קרה שם?״,
אני רוצה לספר, אני רוצה לשתף אבל מרגיש שמשהו מונע ממני כרגע לחשוף את הכל ומחליט שהיא יודעת מספיק.
״לא משהו מיוחד״, אני חותך את השיחה ומתרומם, ליה מתנתקת ממני בחדות עקב השינוי הפתאומי בתנוחה.
״מה? זה משהו ששאלתי? לא התכוונתי לחטט״.
״זה לא משנה, אין טעם לדבר על זה, תשחררי״, המילים שלי חדות מידי והמצב רוח שלי משתנה במהירות.
אם לפני כמה דקות רציתי שתהיה קרובה אלי עכשיו אני רוצה שתהיה רחוקה ככל האפשר.
כנראה שליה שמה לב לזה, היא כמובן שמה לב להכל, זאבה קטנה.
״נראה לי שאזוז״, היא מתרוממת כמוני ומתקדמת לכיוון היציאה, ״אה ואייס.. אני יודעת שקשה לדבר על העבר, אני מניחה שיש צללים שעדיין רודפים אותך. גם אותי״, היא משתהה לרגע וממשיכה, ״אבל תדע שאפשר להתגבר על זה, עם כמה שלא מתאים לי להגיד את זה.. הזמן באמת מרפא הכל״. היא אומרת עם גבה כלפיי, מרגיש לי שהיא טיפה מפחדת שאראה את פנייה עכשיו לכן אני לא מאיץ בה.
ליה הולכת, אין לי מושג לאן, אבל היא משאירה אותי לבד עם המחשבות שלי.
הדלקתי סיגריה ולאחר כמה דקות הבנתי שלא באמת רציתי שתעזוב,
כמו כל פעם המחשבות התחילו להתגנב ולהרוס כל רגע טוב שאני עובר, אני נותן להרס העצמי שלי במה ומתרסק.
התחרטתי,
אני לא רוצה שתלך, אני רוצה שתשאר ותלמד אותי איך נותנים לזמן לרפא הכל.