הרס עצמי - Self Destruction

אהבה משכרת

- נקודת מבט של ליה -

אני מנצלת את השניות בהן השאיר אותי לבד ובורחת כל עוד אני יכולה,
מה זה היה עכשיו?
אני מרגישה כל כך מטומטמת, הרגשות שלי מציפים אותי.
המונית שהזמנתי עוצרת ואני נכנסת אליה,
״לאן?״
אני מוסרת לנהג את הכתובת שלי ומנסה לטשטש את קולי השבור, על מה אני בוכה?
הגבר הזה,
הגבר הזה שאני שונאת כל כך מציף בי רגש שהרבה זמן לא הרגשתי, הוא משלים אותי.
אני מפחדת, בחיים לא פחדתי מבן אדם ככה, תמיד הייתי מלאת בטחון ויודעת מה אני רוצה מעצמי.
והפעם? הפעם כל מה שאני מרגישה זה חוסר אונים מוחלט.
אני לא יכולה לתת לעצמי להשאב לזה, נמאס לי להיות הבחורה הזאת שנופלת בפח כל פעם מחדש, נמאס לי להיות הבחורה הזאת שאחרי שמשתמשים בה זורקים אותה.
אני לא יכולה לתת לזה לקרות, הלב שלי לא יעמוד בזה.
אבל אני לא יכולה לא להמשך אליו,
הוא גורם לי להיות מוקסמת ממנו כל פעם מחדש, העיניים האפורות שלו מכשפות אותי, בולעות אותי, אונסות אותי.
שלא נדבר על המגע שלו שמשכר אותי.
״80 שקלים גברתי״, מסרתי את הכסף לנהג ונכנסתי הביתה.
הדמעות נפלו מעצמן,
אני מביטה במראה וכל מה שאני רואה זו חיה פצועה.
אני רוצה לתת לעצמי להרגיש את האושר הזה, את השמחה הזאת, אני רוצה לתת לעצמי להתאהב ולהיות חופשייה אבל אני לא יכולה לעשות את זה בלי לחשוב כל פעם מחדש על לאן זה יוביל אותי, השברון לב הזה, הבדידות שמחלחלת לעצמות, הידיעה שהוא לא שלך יותר.
אני נשאבת לתחושה הזאת, היא אוכלת אותי לאט לאט מבפנים ואני לא אתן לזה לקרות שוב.
אני נכנסת להתקלח והמים משתלבים עם הדמעות על הפנים, ״פתטית״.
קשה לי להוציא אותו מהראש, אייס נכנס לי לחיים בלי שתכננתי בכלל.
סיימתי להתקלח ושמתי על עצמי פיג׳מה, נכנסתי למיטה ונתתי לשמיכה לבלוע אותי.
כשאני קבורה בין כל הכריות, אני פותחת את המכשיר ורואה 3 הודעות.
הן ממנו.
״קשה אז את בורחת?״ - 1:23
״את מונעת מעצמך משהו שאת לא רוצה למנוע אני יודע״ - 1:42
״אני לא מצליח לקרוא אותך, להבין מה את רוצה, תגידי לי מה את רוצה״ - 2:00
אני מצחקקת לעצמי בין הבכי הלא פוסק, טיפוס עקשן שלי.
״אהבה משכרת״, אני מקלידה ושולחת, מתחרטת באותה שניה.
״בחיים לא הייתי יותר מבולבל ממה שאני עכשיו, את לא מקלה עלי״ הוא מחזיר לי בהודעה משלו,
הוא צודק, אני לא עושה לו חיים קלים, אני לא עושה לעצמי חיים קלים.
״אני רוצה לראות אותך עכשיו״, מה?
אני מסתכלת על ההודעה האחרונה שהוא שלח והלב שלי מתחיל להגביר דופק.
אני רוצה שהוא יבוא,
אני רוצה לגעת בגוף שלו, אני רוצה להרגיש את הנשימה שלו על הצוואר שלי, אני רוצה שהידיים שלו יעטפו אותי.
הפחד מתחיל להכנס לתמונה אבל הלב שלי מסרב לתת לו מקום הפעם.
אני שולחת לו את הכתובת וזורקת את הפלאפון על המיטה, מסרבת להאמין למה שעשיתי כרגע.
תוך כדי שפחדים שלי מתחילים להתגנב אלי, אני שומעת דפיקה בדלת שמרעידה את עולמי.
הוא כאן,
אני מתקדמת לכיוון הדלת ומביטה בעינית, הוא עומד שם.
היד שלו נשענת על הדלת והראש כלפי מטה, משדר תחושה של תסכול.
מסכן שלי, מה עשיתי לו?
אני פותחת את הדלת והעיניים שלו ננעלות עלי כרגיל, הצבע שלהן לא מפסיק לרדוף אותי.
״היי״ אני לוחשת, חצי מפוחדת חצי נרגשת לראות אותו עומד כאן,
הוא תופס אותי ומושך אליו, עוטף בזרועותיו.
הריח שלו נשאב לי לריאות ואני נמסה ישר.
״אל תברחי ממני שוב״ הוא אומר אחרי כמה דקות, האחיזה שלו מתהדקת ואני נמחצת לחזה שלו עוד יותר, הלב שלי תכף מתפוצץ מריגוש.
״אל תיתן לי לברוח״, עניתי עם טיפת האוויר שנשארה בי, אני קוברת את הפנים שלי בו ונשענת עליו, מתמסרת לחיבוק שלו.
״אתה יכול להשאר הלילה?״ אני שואלת אחרי שהוא מרפה ממני, המגע שלו פתאום מרגיש חסר.
״איתך?״
״כן״, אני עונה.
הוא נכנס לדירה שלי, לרגע אני מתחרטת שלא סידרתי קצת יותר לפני כמה ימים.
״איפה החדר שלך?״, הוא שואל ואני מכוונת אותו, אייס תופס את היד שלי ומושך אותי לכיוון החדר שינה.
הוא מוריד את החולצה ואני נבהלת.
צלקת כואבת נמרחת לו על הגב, אני שולחת יד כדי לגעת בה אבל הוא מסתובב ישר, כאילו הרגיש שאני עומדת לעשות את זה.
״אני עייף, את מכינה לי את הספה או מאפשרת לי לישון איתך?״, הגבר הזה בלתי אפשרי.
נכנסתי למיטה ועשיתי לו מקום,
אייס לא חושב פעמיים ונצמד אלי, עוטף אותי.
המחשבות שלי לא מפסיקות לרוץ, איך הגעתי לזה? אני עד כדי כך לא שמה לב למעשים שלי?
המוח אומר לי להעיף אותו לכל הרוחות, שהוא צרה גדולה וטעות שיקח זמן עד שאצליח להתגבר עליה.
אבל הלב שלי לא נותן לי להרפות ממנו, אני מניחה את הראש על החזה שלו והדפיקות לב נשמעות לי באוזן כמו מנגינה יפה.
״לילה טוב״, אני אומרת בלחש ועוצמת עיניים,
״לילה טוב זאבה קטנה״ הוא מדביק נשיקה במצחי ותוך כמה דקות נרדם לשינה עמוקה.
אני מרפה את הגוף ומנסה להרדם כמוהו,
אהבה משכרת?
יותר כמו אסון משכר.