"את פשוט תשבי פה, תחייכי ותהיי יפה - זה ברור?"
באת'ורי הנהנה בשקט, ולא הסיטה לרגע את מבטה מן הדלת הכחולה. היא ישבה על מיטה רכה כענן, מרופדת במצעי משי לבנים, ומעל ראשה התנדנדה נברשת קריסטל לבנה, שריצדה באור יקרות על קירות בהירים כחלב.
החדר הלבן. כך כינו אותו הנערות האחרות בבית התענוגות, אף שרק קומץ מהן אי פעם זכו לראותו מבפנים. מאדאם לה ריאג'ני מעולם לא הרשתה למי מהן להיכנס - גם לא כשהייתה מסתגרת בו לבדה במשך שעות, מנקה ומקרצפת בכפייתיות כל סדק ופינה ברצפת השיש הלבנה. היא הייתה כה מבריקה, עד כי יכלה לראות בה את השתקפות פניה בבהירות יתר, יחד עם שמלת המלמלה הירוקה אותה הכריחה מאדאם לה ריאג'ני ללבוש לכבוד המאורע המיוחד.
"הביטי בי."
ציוותה אותה בטון חמור סבר, וסגרה את ציפורניה הארוכות והמטופחות סביב סנטרה.
"ככל שתתנגדי, זה רק ייכאב יותר - האמיני לי ילדתי."
באת'ורי לא הגיבה.
היא רק ישבה קפואה כפסל ובהתה בהשתקפות פניה שהחזירה לה את אותה הבעה אטומה וריקנית של מישהי הלכודה בגוף של עצמה.
"רק תני לו לעשות בך כל העולה על רוחו," לחשה מאדאם לה ריאג'ני באוזנה, וליטפה את צווארה בעדינות שעוררה בה דחף עז להקיא, "זה ייגמר לפני שבכלל תשימי לב."
בדיוק אז נשמעו שלוש דפיקות רמות מבעד לדלת, וכל טיפת דם שעוד נותרה בפניה של באת'ורי נעלמה כלא הייתה.
"הס עכשיו - הוא כאן. היכנס בבקשה!"
הדלת נפתחה בקול חריקה דקה, והיד שאחזה בידית הייתה שלדית וחיוורת - כאילו המוות עצמו עמד בפתח.
מר שלייגר היה גבר בעל שיעור-קומה בלתי רגיל; גם לאחר שהסיר את מגבעתו, נאלץ להשתופף מתחת למשקוף כמו עורב שחור ענקי, כשהוא נשען על מטה ההליכה המעוקל שלו כנווד ישיש ושבור- גב; רק שלנווד הזה היה מטה מצופה זהב ורקוע אבני ברקת, וסחבותיו השחורות היו עשויות משי טהור שגם הבישוף של גראשוב כולה היה מתקנא בו.
הוא תחב את ראשו פנימה ובחן את סביבתו כמו נחש - סורק כל פינה ופינה בחדר מבעד לעדשות משקפיו המשונות עד שנח מבטו על הצרור הכחוש והצנום בשמלה הירוקה שנח על המיטה מולו.
"אם כך זוהי עלמת החן..." ליקק בשקיקה את שפתיו הכחולות והסדוקות, וקול מחרחר - כמעט אנושי, אך לא לגמרי - בקע מתוכן. צעדיו הכבדים הלכו וקרבו לקראתה באיטיות מורטת עצבים, והיא עצמה את עיניה, מתפללת שכשתפקח אותן תימצא את עצמה שוב במיטת הקש הקטנה והמצחינה שלה.
היא בקושי התאפקה שלא לצרוח כשאותה יד קפואה וחיוורת אחזה לפתע בסנטרה, ואצבעות ארוכות-הציפורניים החליקו בין חניכיה.
"היא נראית בריאה, העכברה הקטנה שלך." הנהן הכומר בשביעות רצון ובחן בקפידה את שיניה כסייס הבוחן סוס או פרדה, "מעט חבלות פה ושם, אך מלבד זאת - הילדה מטופחת ונקיה ממחלות."
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Fantasyבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
