"אוי כריסטאן! אני חושב שהפרוצה ש'ך חזרה מהמתים!"
היא התעוררה על מצע לח ומצחין של קש, בתוך כלוב שהיה קטן וחנוק אף למידותיה.
ראשה קדח כמו שילוב של האנגאובר רצחני ואש גיהנום - ואילו לא היה די בכך, צחוקם המתגלגל ועלבונותיהם של שכירי החרב מעליה השלימו את התמונה.
-'תראו בנים! החתולה המיוחמת שלנו התעוררה סוף סוף...'
-'ובכן, היא נראית קצת חיוורת לא? אולי היא צמאה?'
-'אל תדאג! יש לי בדיוק את מה שהיא צריכה... בואי מיצי, מיצי, מיצי, מיצי...'
היא שמעה את אבזם חגורתו נפתח, ולא הנידה עפעף כאשר השתן היכה על הסורגים וניתז על פניה.
-'לות'ריק יא בן זונה דוחה! כדאי מאד שתנקה ת'חרא הזה!'
הם פרצו בצחוק קולני כשלפתע עלתה העגלה על מהמורה בדרך, ואותו לות'ריק כמעט מעד ומצא את מותו - אילולא יד מגודלת אחזה בכתפו ושתלה אותו במקום.
"שב מיד, לעזאזל." רטן גונת'אר בקול שלא הייתה בו נימה של שעשוע, והשאר השתתקו מעצמם. "הדבר האחרון שחסר לי זה עוד דביל עם מפרקת שבורה."
"ועם זין שבור וקטן." הוסיף אחד מהם, והאחרים התאפקו שלא לגחך בקול.
"או בלי זין בכלל." שבר פתאום קולה החנוק של מהלכת-הצללים את הדממה, וכל המבטים נפנו אליה.
"חתיכת זונה מחוצפת..." זינק לות'ריק על רגליו, והחל פותח שוב את אבזם חגורתו, עיניו נוצצות באכזריות גלויה.
הפעם, ידו של גונת'אר אחזה בגרונו.
הוא הטיח את ראשו על דופן העגלה, והוסיף לחנוק אותו עד שעיניו כמעט יצאו מחוריהן.
"חשבתי שהייתי ברור מספיק," אמר בקול רגוע ויציב, בזמן שלות'ריק התפתל וניסה להיחלץ מאחיזת הפלדה של אצבעותיו.
"אף אחד לא מדבר אל המכשפה. אף אחד לא מביט לעברה או אפילו יורק לכיוונה. האם הייתי ברור הפעם, לות'ריק?"
הוא הנהן בפניו הכחולות - ככל שהרווח בין סנטרו לידיו של הענק האדמוני אפשר לו.
"מצויין. עכשיו, כשאשחרר אותך, אני מצפה שתישאר לשבת, ותסתום ת'פה הארור ש'ך לשארית הדרך. תוכל לעשות את זה בשבילי?"
"כן... כן..." הוא נאנק והשתנק, עד שגונת'אר הרפה סוף סוף את אחיזתו ממנו והתיישב חזרה במקומו.
מהלכת הצללים תלתה בו עיניים אסירות-תודה מבעד לסורגים, בזמן שהשחיז את להב ההאלברד שלו על ברכיו והעמיד פנים כאילו כלום לא קרה.
"אני יודעת שאתה לא אמור לדבר עם מכשפות," בקע קולה העמוק והשקט מן הכלוב, "אבל... איפה אנחנו, בדיוק?"
"בקרוב נגיע לסאן גווידן," עלה קולו של כריסטאן מקידמת העגלה.
הוא ישב בגבו אליה, והפריח טבעות עשן באוויר לצידו של אדם אחר, לבוש חלוק שחור וארוך, ואת ראשו כיסה ברדס ארוך ומחודד כמצנפת. מסביב לכתפיו התנוסס בגאון עיטור של שמש מוזהבת, אותו הכירה מהלכת-הצללים היטב.
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Fantasyבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
