פרח, זאב וזכוכית שבורה

זיכרונות לאור ירח

היא שכבה על גבה ובהתה בשמיים החשוכים והמעוננים, ועם כל נשימה, הבל פיה החמים היתמר מעל ראשה - ובן רגע, נעלם.

היא עקבה אחרי האד החיוור בכל פעם שעלה השמיימה והתפוגג אל אוויר הלילה הקר, ומחשבה אחת בלבד מילאה את ראשה;

האם אני עומדת למות?...

הקור חדר עמוק לעצמותיה, ונשימותיה נעשו קצרות ומהירות יותר מרגע לרגע...
ואז, הן פשוט פסקו.

פתאום הכאב כבר לא היה נורא כמו לפני כן -
ואפילו הקור כבר לא הטריד אותה יותר.
היא חשה את עצמה קלה יותר; כאילו משקולת שמעולם לא הייתה מודעת לקיומה הוסרה ממנה סוף-סוף, והיא החלה מסתחררת באוויר - מעלה, מעלה, עד אין קץ, כמו עפיפון בלי חוט.

לבסוף, היא מצאה את עצמה תלויה בין שמים וארץ, ומתחתיה השתרעה כל גראשוב - על גגות הרעפים האדומים שלה, צמרות העצים המתנועעות ברוח, וצריח הכנסייה הישן שעמד על המשמר כמו זקיף שלעולם אינו ישן.

היא רצתה לעלות גבוהה יותר, לראות עד קצה האופק ומעבר לו - אך אותו חוט בלתי-נראה שהחזיק בה עדיין לא ניתק לגמרי.

כשהתבוננה מטה, הבחינה מבעד לעשן הארובות בנקודה לבנה זעירה - והיא הרגישה את עצמה נמשכת אליה, כמו עש הנמשך לאור הפנסים באחד הרחובות החשוכים מתחתיה.

ברגע הבא, רגליה היחפות נגעו שוב בקרקע, והיא מצאה את עצמה מטיילת כסהרורית ברחבי הסמטאות והרחובות הריקים.

היא הכירה בעל פה כל חור ופינה בהם - אך רגליה נשאוה קדימה ללא הכוונה וללא מטרה ברורה, עד שלבסוף, חלפה על פני רובע החלונות האדומים ומצאה את עצמה עומדת מעל אותה דמות עלובה-למראה שמשתה אותה ממסעותיה הסוערים בשמי הלילה.

היא הייתה מוטלת בתעלה בצד הדרך - שמלתה הלבנה הייתה מוכתמת בבוץ ובדם, ושיערה השחור והגלי גלש לכל עבר, כך שהסתיר את פניה והקנה לה מראה מוזנח ומעורר רחמים אף יותר.

ילדה טיפשית שכמוך... היא רכנה מעליה ונדה בראשה בשיפוטיות. אז נשאה את עיניה לעבר האור החם והמזמין שנשקף מן החלון הפתוח בבניין שמעליה, וריחות ערבים של יין ופרחים מילאו את נחיריה.

למה? למה שתוותרי על כל זה? מה לעזאזל עבר לך בראש?

משב רוח קריר עבר בשיערה, והשלט שהיה תלוי מעל דלת הכניסה חרק ונטה לכיוונה, חושף את הכיתוב המרושל שנטבע בו;

"ב י ת   ה ת ע נ ו ג ו ת   ע ל    ש ם                       מ א ד א ם   ל ה  -  ר יא נ ג ' י "

"תן לחלומותייך הפרועים ביותר להתגשם!"

מבטה נדד בין השלט, לבין פניה החיוורות של הנערה. הן נראו שלוות - כנראה שלוות יותר משאי פעם היו בימי חייה.

אולי, זה כבר עדיף... חשבה, וחיוך כאוב עלה על שפתיה.

לא עוד מכות.

לא עוד רעב.

לא עוד זיכרונות כואבים מדי, על ילדה עם תלתלי שיער בלונדיני ועיניים ירוקות כדשא.

מעליה, העננים התפזרו - חושפים שמים זרועי כוכבים, וירח חיוור ומלא האיר את פניה באור יקרות, חושף את הדמעות שזרמו במורד לחייה ונצצו כמו פנינים לבנות.

את צדקת וואל... זה שווה את זה.

היא ניגבה את הדמעות בשרוול שמלתה, ונעצה את ציפורניה עמוק במפרק כף ידה - אך לא הרגישה דבר.

יש כל כך הרבה יופי, בעולם הזה... והלוואי שהיית כאן איתי בשביל לראות אותו.

פתאום, היא שמעה צעדים.
כפות רגליים יחפות תופפו על אבני הדרך הרטובות, מלוות בצחוק חרישי וחטוף שבמהרה התפוגג לתוך החשיכה.

היא טמנה את ראשה בין ידיה ועצמה את עיניה בחוזקה.

לא. את לא כאן. זה לא אמיתי... הפצירה בעצמה שוב ושוב, עד שכמעט התחילה להאמין בכך.

ואז היא הריחה את זה.
אותו ריח מתקתק של הדס ומנטה התגנב לאפה, והיא חשה אצבעות קטנות עוברות בשיערה.

איפה היית? לחש הקול באוזנה, אך היא לא העזה לפקוח את עיניה, חיפשתי אותך בכל מקום - אך לא היית שם....
היא השפילה את ראשה בעוד שהקול התעוות, ונעשה עמוק יותר, רם יותר.
והמילים לא הפסיקו להדהד בראשה.

לא היית שם באת'ורי! לא היית שם! לא היית שם!!!

ולאחר מכן - דממה.

היא פקחה את עפעפיה - רק לכדי חריץ דק כחוט השערה, והציצה מבעדם על סביבתה.
מלבד פמליית עשים שריחפה ללא הרף מסביב לפנס בודד בקצהו - הרחוב היה ריק.
האור העמום והחמים ריצד על פני אבני-הדרך הרטובות והשתקף בשלולית האדמדמה, ובאדוות שעוד זעו על פני המים.

הנערה לא הייתה שם.

את לא יכולה לברוח מזה, באת'ורי...
שמעה קול מוכר, ממש מאחוריה.
היא זיהתה אותו מיד, ובו זמנית, הוא היה כל כך זר ושונה ממה שדמיינה.

היה זה קולה שלה.

היא הסתובבה ומצאה מולה פנים זהות לחלוטין לפניה - חבולות, מדממות ומוסתרות כמעט לגמרי תחת מפל של שיער ארוך ורטוב.

אנחנו אותו דבר, את ואני... פסקה דמות-המראה שלה - הפעם, בקולו המתועב של הכומר, וחייכה - חושפת את אותה שורה של שיניים חדות וארוכות כמחטים.

אנחנו פשוט אוהבים את החיים שלנו יותר מדי! הכריזה שוב הדמות בקולה של נערה בת שתיים עשרה, ופרצה בצחוק מתגלגל.