פרח, זאב וזכוכית שבורה

הדמעה האחרונה

מקל ההליכה נקש בקצב איטי, קבוע, על פני אבני המדרכה המסותתות, עד שנעצר לבסוף - ממש מעל ראשה.

"תראו תראו... מה יש לנו פה? ציפור קטנה ששכחה איך לעוף?"

היא פקחה את עיניה אט-אט, לכדי חריץ דק כחוט השיערה, וראתה במעומעם את קווי מתארה של דמות כפופה וכחושה על רקע הירח המלא.
הוא הקיף אותה בצעד איטי ושקט, בוחן אותה מתחת לאפלה של ברדס גלימתו.

"ובכן - נדמה לי שזה יום המזל שלנו." כחכך האיש בקולו הצרוד, ודקר אותה שוב ושוב בצלעותיה עם קצהו הדק של מקלו, "את בדיוק מה שחיפשתי--" היא השתנקה פתאום והקיאה את כל תכולת בטנה על מגפיו.

"לכל הרוחות!" פלט האיש, ואז פרץ בשטף של קללות בשפה שלא הכירה עת שניער את מגפיו. "אם כך, מה תגיד על זה?" הטה את ראשו לאחור וציקצק בלשונו, "הציפור הקטנה שלנו עדיין חיה ונושמת."

היא הרימה את ראשה רק בקושי וניסתה להציץ בין רגליו הארוכות והמתקשתות של האיש - אך לא ראתה אף אחד מאחוריו.

"אתה רואה? אתה רואה מה אמרתי לך?!" הוא המשיך ללהג במבטאו השבור והכבד, "גם אחרי חצי-מאה בעולם הרקוב, מלא-השקרים הזה - החיים עדיין יכולים להפתיע אותך!"

הוא נשען על מקלו ורכן מעליה, חושף רק סנטר חרוץ קמטים בעל זקן-תיש אפור ומקורזל.

"אם כך, ספרי לי - ציפור קטנה וחסרת-מעוף שלי,  מרוטת-נוצות עלובה שכמוך."

הוא העביר את אצבעותיו בשיערה השחור והרטוב, וחייך - חושף תשע שיניים עקומות ושבורות, שצחנת הריקבון שעלתה מהן חדרה אף את נחיריה הסתומים.

"מדוע זה פרשת לך כנפיים בלילה גשום וסוער כמו זה?"

אותה תחושת מועקה חנקה אותה שוב - כמו האבן שהרגישה בגרונה כאשר הכומר ליטף את פניה - וכעת, היו אלה ידיו המקומטות והמחוספסות של הזר, שהחליקו במורד צווארה והחלו פורמות את החוט שהחזיק את מחשוף כותנתה - קשר אחר קשר.

הדמעות החלו לזלוג במורד לחיה.

"אני... אני אהרוג אותך."

בקעה לחישה קלושה מבין שפתותיה - כה שקטה עד כי לא האמינה שיצאה בכלל אל אוויר העולם... אך לפתע, האיש עצר.

"האמ? מה אמרת? השמיעה שלי כבר לא מה שהייתה כשהייתי צעיר..." הוא גנח מעליה בעת שפתח את אבזם חגורתו, והתכופף להריח את צווארה - זאת, היתה ההזדמנות לה ייחלה.

משהו חד ונוצץ חתך את האוויר, וכמעט ננעץ בצווארו.

בשבריר של שנייה הוא לפת את מפרק כף ידה ותלש את החפץ המדמם מבין אצבעותיה.

"ביש'ם - מילאכ!"
פלט בטון פגוע, כמעט נעלב, ומישש את העצם החד בין אצבעותיו, "חשבת שאת יכולה להרוג אותי... בזה?!" הוא נבח והשליך את חתיכת הזכוכית על הארץ - וזו התנפצה לעשרות רסיסים מדממים.