הוא נשען בנחת על גזע רחב ידיים של עץ אורן גבוהה ועתיק יומין - משחיז את להב ההאלברד העצומה שלו לאורה של מדורה בוערת, שבמרכזה נח סיר חמין גדוש ומבעבע.
ניחוח מתוק ודביק של שומן חזיר נמס, קינמון ושיכר מילא את האוויר, ואף צליל לא הפריע את השלווה והשקט, מלבד שירת הצרצרים ואוושת הרוח בצמרות העצים.
"אף פעם לא ידעתי שיש לך את זה בבישול." קטע קול מוכר מאחוריו את הדממה, מלווה בקרקורי בטן עזים.
"חנופה לא תקנה לך קערת חמין, אתה יודע." סינן גונת'אר מתחת לשפמו העבות, בעודו עוקב בריכוז מדיטטיבי אחר תנועתה החזרתית של אבן המשחזת על פני הלהב המעוקל כחצי-ירח.
"ומה לגבי שיחה עמוקה וכנה בין ידידים וותיקים?"
הוא נשף רסיסי מתכת זעירים מעבודתו המוגמרת ובחן את השתקפות פניו המתוחות של בן שיחו מבעד למתכת המבריקה.
"כן... זה נשמע כמו תשלום הוגן."
הוא התיישב לצידו בסיכול רגליים, ובמשך דקה ארוכה רק שתק ובהה באור הדועך שהלך ונעלם מבעד לפסגותיהם המרוחקות של ההרים במערב.
"אם עוד לא נגעת במקטרת שלך, אז כנראה שמשהו באמת לא בסדר." כחכך גונתאר בגרונו והשליך בול-עץ נוסף לאש התאוותנית, שמיד אחזה בו ובלעה אותו בשלמותו.
"כן." הנהן כריסטאן מתחת לכובעו הרחב, ועקב במבטו אחר הגחלים המתפצחות מטפסות אל השמיים האדומים-סגולים, שכוכבי ערב ראשונים כבר נתנו בהם את אותותיהם מבעד לצמרות העצים.
"השמש כבר שקעה, וקולט עוד לא חזרה עם הכבשים."
"אתה יודע שלא לזה התכוונתי."
"אני יודע למה התכוונת." הוא רטן והשפיל את מבטו אל הלהבות המרקדות.
"אתה חושב שזאת הייתה טעות לתת אותה לאינקוויזיציה - שאפילו למכשפה מגיע למות מוות מהיר וחסר-כאב במקום לסיים על שולחן העינויים. ובכן, קל להעביר ביקורת כשלא אתה זה שנאלץ לקבל את ההחלטות."
גונת'אר ליכסן אליו מבט זעוף מתחת לגבותיו העבותות, ובכל זאת הניח לפניו בשקט קערה מלאה בחמין חם - אך הוא בקושי הסתכל עליה.
הוא רק ישב ובהה באש המרצדת, כאילו היה זה הדבר האחרון שעוד מנע ממנו לצאת מדעתו.
פתאום, הוא פשוט קם ובעט את את הקערה יחד עם כל תכולתה אל תוך הלהבות השואגות.
"היי! מה לעזאזל בנאדם?! זאת הייתה קערה חדשה--" הוא השתתק כשראה את הדמעות זולגות במורד לחייו.
"כמה נערות גונת'אר?" הוא משך באפו וייבש את עיניו האדומות בשרוול חולצתו.
"כמה יתומות בעלות-מום, זקנות עריריות, זונות רחוב, נשות-מרפא וסתם בחורות שלא עוררו אף שד מלבד קנאתן של שכנותיהן - כמה נשים חפות מפשע רדפנו ומסרנו לידי האינקוויזיציה? עשרות? מאות?"
גונת'אר לא אמר מילה - הוא רק ישב בשקט והמשיך לבהות בלהבות, כאילו לא שמע אותו בכלל.
"והם ממשיכים להגיד: 'זה מבחן אלוהי - רק כשייכרתו כל הכופרים והמינים מעל פני האדמה, רק אז תסור מאיתנו הרעה הזו והחיים ישובו למסלולם'. אבל הבט! לאיפה שאנחנו לא הולכים המגיפה באה בעקבותינו; זאלציג, ווילנאכ, טורמבורג, קאטנוניה... זה כאילו אנחנו מקוללים! ועכשיו אנחנו פה! בכפר שלי! בבית שלי! ואני מפחד! אני מפחד על המשפחה שלי--"
סטירה מצלצלת הפילה אותו מרגליו, וזוג ידיים מגודלות אחזו בצווארון חולצתו והטיחו אותו בכוח כנגד גזע העץ המחוספס.
"תקשיב לעצמך כריס!" הרעים עליו הענק האדמוני בזעם פתאומי, אך מיד ריסן את עצמו והנמיך את קולו שמא האחרים יישמעו. "התחלקת לגמרי על השכל?! אתה מבין בכלל מה אתה אומר? אני לא צריך את הילד המפוחד שעומד פה מולי עם הזין תקוע עמוק בתחת.
אני צריך מנהיג. האנשים שלך צריכים מנהיג.
אז כדאי שתיקח את עצמך בידיים ותעשה את זה מהר - כי אם לא, כבר עדיף שתשליך את עצמך למדורה ותגמור את העניין."
הוא הרפה ממנו בבת אחת, אך הוא נשאר לעמוד על רגליו.
"אתה... אתה צודק." התנשף כריסטאן, והצבע חזר ללחייו. "אני לא יודע מה נכנס בי... זין. זין! לכל הרוחות!"
"זה בסדר - אתה מכיר אותי. גם אני צריך איפוס מפעם לפעם. וכריסטאן?"
"כן?" הוא שפשף את סנטרו וירק חתיכה מדממת של שן שבורה.
"התכוונתי להגיד שעשית את הדבר הנכון, כשמסרת את הכלבה לאינקוויזיציה."
"באמת?"
"כן - גם ככה היא הייתה יותר מדי בלתי-צפוייה בשביל שנשמור אותה אצלינו... אתה יודע - עם איך שהיא כישפה אותך עם הציצים שלה, וכל זה." הוא גיחך וחבט בגבו בעוצמה כזו שהוא כמעט איבד את שיווי משקלו ונפל לתוך הלהבות.
"בכל מקרה, מה שהיה היה. עכשיו היא הבעיה של מישהו אחר--"
צווחה מקפיאת-דם חתכה את אוויר הלילה הדומם, ואף הצרצרים חדלו את שירתם.
הם עמדו והתבוננו זה בזה בפנים קפואות.
"מה בשם האם הקדושה זה היה?" מלמל גונת'אר.
הייתה זו הפעם הראשונה בה כריסטאן ראה פחד ניבט מעיניו של אותו הר-אדם מגודל, שתמיד נראה היה לו בלתי מנוצח.
צמרמורת עברה במורד גבו, וידיו רעדו והזיעו.
"אני לא יודע." הוא השיב בלחש, והשקיף על גגות הרעפים הדוממים שהזדקרו כחצי קילומטר מזרחה מהם, על רקע השמיים זרועי הכוכבים והירח המלא.
נדמה היה כי אין מקום שליו יותר בעולם כולו.
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Fantasyבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
