תגיד לי משהו, רנארד." הדהד אותו קול צרוד וממורמר בחלל הקטן והחנוק של חדר המדרגות - מבריח את החולדות ממחבואיהן בתוך קירות האבן המתפוררים.
"לא נמאס לך כבר מאיך שהחזיר הזה גולה מתייחס אלינו לאחרונה?"
בזווית עינו הבחין האס בלהב הסכין המתהפכת מנצנץ בחשיכה, אך בקושי נתן אליו את דעתו.
"המ... המ המ." הוא רק הנהן בראשו - אפו שקוע עמוק באותו כרך עב-כרס ומעלה אבק (אשר כלל בעיקר איורים מעוררי חלחלה של איברי מין קטועים) והציב את רגליו על שולחן הכתיבה הגדול שחצץ ביניהם - מה שהתברר במהרה, כטעות איומה;
תוך שבריר של שנייה התעופף הרהיט חסר-האונים באוויר והתרסק על הקיר שלשמאלו בקול נפץ גדול - מטיס שבבים וחתיכות עץ רקובות לכל עבר.
"חבל." משך בכתפיו באדישות, והעביר עוד עמוד בספרו המבחיל כאילו לא אירע דבר, "זה היה שולחן טוב."
"--זה היה שולחן מחורבן." נבח שותפו, ובעט בערימת הקרשים העלובה שלרגליו - כמו איכשהו הייתה המקור לכל צרותיהם.
"ואתה יודע מה באמת מחורבן? הגישה שלך."
פעם נוספת, מצא את עצמו האס מגלגל את עיניו ונאנח בקול.
מאז ומתמיד היחסים בינו לבין עמיתו גבה-הקומה דמו בעיניו יותר מכל דבר אחר לאלה של זוג זקנים ערירי הלכוד בנישואים אומללים - הכל, מלבד הבדל אחד, אשר היה מוצא את עצמו מהרהר בו לעיתים קרובות מדי:
גם המוות לא יכל להפריד בינו לבין שפ'ייר.
"...אני מתכוון - מי הוא חושב שהוא בכלל, הממזר השמן הזה?! מאיפה יש לו את החוצפה?"
הוסיף זה להתווכח בלהט עם עצמו, בשעה שבן שיחו רק טמן את פרצופו עמוק יותר ויותר בין הדפים המצהיבים והמתפוררים - מעמיד פנים כאילו היו זוג שדיים חמים ומנחמים.
"להשתמש בנו ככה - ואז פשוט לטאטא אותנו החוצה! כאילו אנחנו כלום! כאילו אנחנו איזה... מין סוג של...
חולדה!"
הסכין הסתחררה באוויר - חולפת כחוט השיערה מעל ראשו האדמוני והמקריח של עמיתו, ופגעה בפינה המרוחקת של החדר.
"בול פגיעה!" הוא צהל בקולניות ורקע ברגליו כילד שזה עתה זכה בצעצוע ביריד צועני - ואז חצה את החדר בדילוגים כדי להרים את הפרס יוצא-הדופן שלו מן הרצפה;
חולדה חיה ונושמת, שהתפתלה וצווחה מייסורים על קצה הלהב של סכינו.
הוא החזיק בזנבו של היצור האומלל ונופף בו בגאווה מול פניו החתומות של האס - שמשום מה, לא גילה התלהבות יתרה נוכח השלל המדמם.
"אין לך דברים מעניינים יותר לעשות מלבתר חולדות?" הוא נאנח ונשען על פרק כף ידו, מכרסם את ציפורניו החדות והארוכות עת שהתעמק בהבדלים המהותיים שבין 'סירוס מלא' ל-'סירוס חלקי'; כשלפתע, טיפה בודדה - אדמדמה ובוהקת, הופיעה יש-מאין והכתימה לעד את הדף בן-מאות השנים.
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Fantasyבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
