הם חלפו על פני שדות מוריקים, וחומות אבן - עתיקות ומכוסות-טחב, שליוו אותן לכל אורך הדרך. מדי פעם היא התכופפה ובחנה מקרוב את הפרצות העגולות להפליא שהשקיפו על קצה האופק, ותהתה מי בנה אותן, או לשם-מה.
משני צדיה, שמונה גברים - מתנשפים ומיוזעים, לבושים אפודות-מגן עבים ומסורבלים וחמושים בשלל כלי נשק כבדים, גררו את רגליהם תחת השמש הקופחת ולא חדלו לקלל אף לרגע בשעה שדילגה ביניהם - קלה וזריזה כארנבת, ואפילו לא הגירה טיפת זיעה.
מפעם לפעם, החליפו ביניהם מבטים עצבניים עת שעקבו בדריכות אחר צעדיה הזריזים והחתוליים.
היא הייתה כה שקטה, עד כי לעיתים תהו אם רגליה בכלל נוגעות בקרקע, או שמא היא אפילו נושמת - אך מה שהטריד אותם יותר מכל, היה כמובן, הצל שלה.
הוא השתרך מאחוריה בצייתנות, מתחקה אחר כל תנועה ותזוזה שלה - כאילו היה רק עוד כתם שחור ובלתי מזיק בזווית העין, ולא יותר מזה.
ולמרות זאת...
בכל פנייה - בכל פעם שמיצמצו, התעטשו, או ניגבו את הזיעה מעיניהם - ליבם החסיר פעימה שמא ייעלם.
לעיתים, היו כל כך מרוכזים בו, עד שלא פעם ולא פעמיים, מצאו את עצמם מקללים בקול כאשר התנגשו זה בראשו של זה בעוצמה מהדהדת - אך היא מעולם לא אמרה על כך מילה.
היא רק שתקה וחייכה מתחת לברדסה, כאילו לא היה דבר משעשע יותר מזה בעולם כולו.
*****
הדרך המשיכה והתעקלה במעלה גבעות תלולות, וחצתה וואדיות עמוקים, בהם פכפכו מפלי מים קטנים שנשאו עימם את השלגים האחרונים של החורף.
הם נעצרו ליד אחד מאותם מעיינות, ומיד השליכו מהם את כל התיקים והציוד על פני האדמה הבוצית, ונשכבו עליהם כאילו היו כריות רכות בפונדק חם ומסביר-פנים בצד הדרך.
"הנה אנחנו," התנשף גונת'אר, ולקח לגימה ארוכה וממושכת של יין מן המימיה שלו - ואז גיהק, והמשיך, "חבורה של גברים בוגרים, חמושים מכף רגל ועד ראש - ועוד רגע מחרבנים במכנסיים... בגלל צל ארור של ילדה."
בן שיחו פיהק ונשען על החומה ביד אחת.
בידו השנייה, שלף את איבר מינו והשתין בשלווה על הסלעים האפורים, תוך שהוא מנסה להעמיד פנים כאילו לא שמע אותו בכלל.
"בחייך, כריסטאן! תגיד לי שזה לא מרתיח לך ת'דם--"
"ומה בדיוק אתה רוצה שאעשה, הא?" הוא נאנח במיאוס ורכס את אבזם חגורתו, "לכלבה יש צו רשמי מהגנרל, שלא לדבר על ה... דבר הזה שהולך אחריה לכל מקום, ושיכול לשחוט את כולנו בחמש שניות."
גונת'אר התמהמה לרגע קט, ואז נשען לצידו על החומה - קרוב מספיק בשביל לשמוע אותו בבהירות, אך מבלי שידרוך בשלולית המהבילה שהותיר אחריו, ושעדיין העלתה אדים לאוויר.
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Fantasíaבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
