באותו לילה חלמה באת'ורי שהיא רצה לבדה ביערות. כפות רגליה היחפות היו חבולות ומדממות, והענפים השבורים שרטו את פניה וקרעו את שמלתה הלבנה לגזרים. היא לא ידעה ממה היא בורחת; היא רק ידעה שאם תפסיק לרוץ, היא תמות. פיסת הבד האחרונה שכיסתה את גופה נתלשה מעליה - והיא נותרה ערומה לחלוטין.
רגע לאחר מכן היא מצאה את עצמה באמצע קרחת יער ירוקה, והביטה סביבה כאבודה.
ואז - היא ראתה אותו.
מר שלייגר ניצב לפניה, דומם וגבוהה כדחליל.
הוא חייך מתחת למגבעתו כחתול צ'שייר מאושר שלכד עכבר מפוחד בפינה, וחשף את הזוועה שמתחת לכנפי גלימתו;
עשרות ידיים כחושות עטו עליה מתוך הגלימה, והיא צרחה וגוננה על פניה בזמן שקרעו את בטנה לגזרים ומעיה נשפכו על הארץ.
*****
היא התעוררה בצרחה והסירה מעליה את השמיכה.
כתם גדול של דם כיסה את המצעים הלבנים והכתים גם את קוטונת הלילה שלה - אך כשהושיטה את ידה ונגעה בבטנה הופתעה לגלות כי היא בריאה ושלמה, ושהדם יצא ממקום אחר לגמרי.
"מה פשר הרעש הזה?!--" התפרצה מאדאם לה ריאג'ני לחדר, חמושה באחד מפמוטי הכסף היקרים שלה. כשראתה את כתם הדם על המיטה שמטה אותו מידה, והוא התגלגל בכבדות על הרצפה לרגליה.
"אלוהים אדירים... מכל הימים -- דווקא היום?!"
באותו רגע שלוש נקישות רמות נשמעו מלמטה, ופניה החווירו אף יותר משהיו לפני כן.
"אוי לא -- לא לא לא... זה לא קורה לי--" היא התחילה להפוך את את המצעים בבהלה והנקישות חזרו על עצמן - הפעם רועשות יותר, כאילו סבלנותו של האורח הולכת ופוקעת.
"אני כבר באה!" צעקה במורד המדרגות בקול רגוע ככל שיכלה, והשליכה את המצעים המדממים לתוך הארון.
באת'ורי עמדה קפואה וחיוורת בפינת החדר, ורק בהתה ללא מילים בכתם הדם שנותר על המזרון. היא לא הבינה מה קורה לגוף שלה, והפאניקה של מאדאם לה-ריאג'ני רק הלחיצה אותה יותר.
"מהר ילדה!" היא אחזה בפרק כף ידה וניערה אותה בפראות כמו בובת סמרטוטים, "אל תעמדי לי ככה סתם כמו גולם, עזרי לי עם המצעים ! מהר!"
באת'ורי לא ידעה מה לומר או מה לחשוב באותו רגע - אבל היא ידעה לציית. היא פרשה את המצעים הנקיים על המזרן וזינקה מפינה לפינה, מהדקת אותם היטב. לפתע מילא ריח חזק ומתכתי של דם את נחיריה, וכשהביטה מטה ראתה פס ארגמני מטפטף שוב במורד רגליה.
"מ-מה קורה לי מאדאם לה-ריאג'ני?" היא התייפחה בשקט והתיישבה על הרצפה, רועדת ומכונסת בתוך עצמה כגור חתולים כחוש. "האם אני... הולכת למות?"
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Fantasiaבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
