שלוש נקישות חדות גדעו באבחה פתאומית את הדממה המבורכת בה זכה האח גולה למשך שבועיים או יותר - מאז הוסב אותו מרתף חנוק ומעופש למגוריו הזמניים.
"יבוא."
פלט מבלי משים, בעוד הנוצה נעה במהירות הבזק על פני הדף הדהוי, משרבטת פסקאות שלמות כהרף עין תחת אצבעותיו השמנות והרכות.
הדלת נפתחה בקול חריקה חלוד, ומבעד לפתח הצר בצבצו פניו השועליות של האח האס, כשחיוך ילדי ונרגש מתוח עליהן מאוזן לאוזן.
"היא בידנו, הוד קדושתך."
"מי?"
"מהלכת-הצללים."
הוא שמט את הנוצה על שולחנו, ולא טרח להביט בכלל בתוצר הסופי של עבודתו.
עיניו - הסגולות כלילך, נצצו בהבעה גרגרנית, אך שפתיו השסועות רטטו בהתלבטות.
"למה אתם מחכים אם כך?" השיב לו בקול מקרקר וחסר סבלנות, "הכניסו אותה."
"מיד, הוד קדושתך."
הדלת נטרקה, וכעבור זמן מה נפתחה שוב באותה חריקה דקה וצורמת.
בפתח עמדה כעת דמות שונה בתכלית; ארוכה, צנומה, וכפותה בשלשלאות ברזל כבדות מכף רגל ועד ראש.
היא הובלה לחדר על ידי האח האס ואינקוויזיטור נוסף תוך שהם שומרים מרחק מה ממנה באמצעות מוטות ברזל ארוכים, דמויי מלקחיים, שהתלבשו על צווארה כקולר.
ידיה היו אזוקות מאחורי גבה, מעוקמות כלפי מעלה בזווית חדה ובלתי-טבעית שנועדה לגרום לה כאב עז ומתמשך - בין אם הייתה נאבקת או מנסה לברוח, ובין אם הייתה עומדת מבלי לזוז כלל.
גולה התבונן בה בשקט מאחורי שולחנו וחייך.
הייתה זו אותה עמידה זקופה ועיקשת, ששיכנעה אותו למעלה מכל ספק כי הייתה זאת היא - אף על פי שראשה היה מכוסה בשק, ואף צליל לא בקע מבין שפתיה.
"זה מקובל לכרוע ברך בנוכחותו של קרדינל." הפטיר בלעג, בשנייה שחצתה את סף הדלת.
בהינתן האות, התהדקו המלקחיים מסביב לצווארה כמו קפיץ, והיא רותקה לארץ בברוטליות - כשפניה וברכיה היו הראשונות לקדם את פני האבנים הבולטות והמחוספסות של ריצפת המרתף.
הוא נשען על פרק כף ידו כילד משועמם, ולגם מכוס היין החצי-ריקה שהייתה מונחת לפניו בשעה שהאס ושותפו בעטו והכו בה ללא רחמים - גוררים אותה הלוך-חזור על פני הרצפה הקרה, עד שהחריצים שבין האבנים האדימו מדמה.
"את יודעת... רוב הנערות פורצות בבכי עוד לפני שאני בכלל מסיר את השק מראשיהן ," הוא התבונן באכזבה על כוס הנחושת הריקה, ואז מחץ אותה בין אצבעותיו כאילו הייתה עשוייה נייר.
"אבל לא את. לא רייבן גלאס הידועה-לשמצה."
הם תלו אותה באוויר, על קרס בשר חלודה שהשתלשלה מן התקרה - כשידיה משוכות גבוה מעל ראשה, וכפות רגליה בקושי נוגעות בריצפה.
YOU ARE READING
פרח, זאב וזכוכית שבורה
Фэнтезиבין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראש...
