פרח, זאב וזכוכית שבורה

פרק 4: רסיסים

"נו באת' מספיק! זה מדגדג!"

היא צחקקה והתגלגלה לקצה השני של המיטה, אך באת'ורי הייתה מהירה ממנה. היא לכדה אותה בין רגליה הכחושות והתיישבה מעליה, גבותיה מורמות בהבעה משועשעת.

"הו באמת? מדגדג לך?" שאלה בקול מתגרה והצמידה את ידיה כנגד המזרן הרך, "ומה לגבי... כאן?! או כאן?!"

"לא--לא! בבקשה!" התחננה וואלרי והתפתלה מצד לצד, צוחקת ומגדפת עד שהאוויר התרוקן מריאותיה כמעט לחלוטין.

הן התגלגלו זו מעל זו במשך כמה דקות, עד שנפלו על המיטה באפיסת כוחות ובהו בתקרה - מתנשמות ומתנשפות כאילו הקיפו את כל העיירה בריצה.

"חסר לך -- שלא תיקחי אותי איתך -- כשאת עוזבת..."

היא התהפכה על הצד וראתה מולה זוג עיניים ירוקות כענבר נוצצות מהתרגשות - העיניים היפות ביותר שראתה בחייה.

"מה אמרת?"

"את יודעת... אל העולם שבחוץ."

היא הסיטה את מבטה מעלה ובהתה כמהופנטת בנברשת הקריסטל הלבנה, באור שהשתקף בה מבעד החלון ונשבר לכל צבעי הקשת.

"את צודקת; אני מעדיפה לקחת כל סיכון שיש, מאשר להעביר עוד יום מסריח אחד בין הקירות האפורים של המקום הארור הזה."

"את באמת מתכוונת לכך באת'?"

"כן."

היא ליטפה ברכות את שיערה החלק והשחור כפחם, ונשקה לה על קצה אפה.

"אז למה השארת אותי פה למות?"

*****

כשפקחה את עיניה מצאה את עצמה באותו חדר ממש, שוכבת בחשיכה כמעט-מוחלטת ורועדת מקור בתוך שלולית של השתן של עצמה.

שפתיה היו יבשות וסדוקות, וגלים עזים של כאב פיעמו בגולגולתה, כאילו מישהו חבט בה מאחור עם קורנס.
מעל ראשה התבדרו בדממה ווילונות משי חיוורים לאור הלבנה, ורוח פרצים חדרה מבעד לחלון הפתוח - טורקת אותו שוב ושוב, עד שהרעש נעשה בלתי נסבל.
היא זינקה על רגליה, מהר מדי.

ראשה הסתחרר, וחוש הכיוון שלה דמה לזה של דג שזה עתה נשלה מן המים - אך איכשהו היא הצליחה לייצב את עצמה וחצתה את החדר בכפות רגליים יחפות, מדדה מצד לצד כשיכורה.

היא החליקה, וכמעט נפלה מבעד לחלון כשנשענה לפנים והקיאה את נשמתה אל הרחוב הריק והחשוך שמתחתיה.

דרך האבנים הרטובה נצצה לאורם החמים של פנסי הרחוב, ואי שם מעבר לפינה נשמע קול שקשוק מרוחק של גלגלי כרכרה שחלף ונעלם במהרה - מותיר אחריו את הרחובות הריקים והמוארים בדממת הלילה של ערב שבת.