הוא רכן אליי וראיתי את הפרצוף שלו עליי והרגשתי את הנשימות שלו עליי, אני לא אשקר הוא נראה טוב העיניים שלו ממש נראות זוהרות ויפות מבלי לראות טוב צבעים אני יודע, אבל הן משדרות משהו אני לא מצליח להבין אולי חרטה? אולי עצב? אני לא יודע להבחין ברגשות הלוואי שהייתי מקבל כוח כזה, אני גרוע בלנחש.
הוא התקרב יותר ויותר אליי והרגשתי פתאום את שפתיו על שפתיי 'הוא מנשק אותי?' חשבתי לעצמי והרגשתי שהתשובה הייתה ברורה, כי באותו הרגע התשובה הייתה כן! הנשיקה הייתה איטית והשתיקה אותי לגמרי, היא גרמה לי להרגשה טובה. הרגשתי את הלב שלי פועם וכאילו אני מעשן סם ממכר שלא יכולתי להירפא ממנו מרוב ההשפעה שלו, זה היה כל כך טוב שלא רציתי לעזוב. אבל ידעתי שזה לא ימשך להרבה זמן.
"א-אני צריך ל-לכת מ-מצטער" הארי אמר בגמגום? אני דמיינתי הרגע או שהארי הבן האדם הכי מפורסם ומדובר בבית הספר הזה אולי אפילו במדינה, למרות שאין לי באמת מושג גמגם עכשיו?. זה היה מאוד מוזר על מה הוא מצטער למה הוא הלך? הוא מתחרט על זה? כי אני לא ואני מאוד מקווה שגם הוא לא, הרגשתי הרגשה מוזרה בליבי הרגשה של כאב של צער ודיכאון קטן, הרגשות מאוד מאוד מוכרות מהחיים שלי.
כל מה שרציתי לעשות עכשיו זה רק לשכב במיטה ולבכות, ברגע שקורה לי כל דבר שיכול להעציב אותי זה הדבר הראשון שפונה אליי, לבכות כל דבר בסופו של דבר אני פשוט רוצה לבכות ולבכות, אך הדמעות נשארות עמוק במקום לא נודע בגוף שלי שהייתי רוצה לדעת והייתי אז אומר נו תגרום לי לבכות, אבל לא זה לא יקרה. ובבקשה אל תחשבו על שום דבר אני לא צריך שום דבר אני בסדר באמת. לפחות ככה אנשים חושבים עליי נראה לי.
"למה הארי היה פה?" ליאם שאל שחזרתי לסלון להיות איתם. לא יכולתי באמת להגיב לו על השאלה כי באותו הרגע הרגשתי חנוק, הרגשתי שהעולם סוגר עליי, וגם אין לי מושג מה הוא עשה פה, ועוד משהו קטן אני מאוד מקווה שליאם ונייל לא שמעו מה הלך במטבח כי יכול להיות ששמעו הכל, לא היה כלום אבל כל דבר קטן יכולים לשמוע.
הנשיקה הזאת, אמאלה הנשיקה הזאת הייתה חלומית אני אף פעם לא תיארתי לעצמי שככה נשיקה אמורה להיות. בחיים לא חוויתי את זה ואף פעם לא הייתי מאוהב בהארי, אבל אולי זה שקר אני לא יודע כל כך להגיד כי תמיד שנאתי אותו והיה תמיד את המשפט הזה 'מי שרב מאוהב' אבל כולנו יודעים שזה משפט של ילדים קטנים, לדעת שהוא הנשיקה הראשונה שלי היה הדבר הכי מרגש בעולם, אך הדבר הכי עצוב בו זמנית כי הוא הלך שנייה אחרי ואפילו לא הסביר את עצמו.
אני אפילו לא מבין איך הצלחתי לעמוד מולו בכזה אומץ, אני מאמין שאולי מתישהו בחיים אני אצליח לבנות ביטחון עצמי ולהצליח, זה ייקח זמן, אולי אני אפרוש ואולי לא תהייה לי תמיכה אבל אני כנראה מקווה להצליח.
ליאם ונייל אמרו שהם צריכים ללכת לאחר כמה זמן שהם היו פה והודיתי להם על זה שהם היו פה ותמכו בי ושמחו אותי וככה נפרדנו לשלום. אחרי שהם הלכו הלכתי לחדר שלי ופשוט נשכבתי על המיטה ובהיתי בקיר 'למה הוא עשה את זה למה זה היה מועיל? אני חושב שזה היה מדהים אבל עדיין למה?' כל כך הרבה מחשבות צצו לי בראש ולא יכולתי לשלוט עליהם זה כאב לי ושימח אותי בו זמנית.
בשלב מסויים ניסיתי לישון באמת שניסיתי אך לא הצלחתי הייתה מן מלחמה בראשי שלא עזבה אותי, לא ידעתי מה לעשות הרגשתי טוב ורע עם עצמי כי יכולתי למנוע את זה אבל השפתיים שלו היו ממכרות כל כך שהרגשתי את איבריי מתפלחים ממני, הרגשתי חסר שליטה כמעט, אך שהתנתק ממני הרגשתי קר ופגוע ושאני צריך עוד, כאילו שחזרתי למציאות הקרה שאני חי בה והדבר הזה כואב מכל דבר אחר.
אחרי מלחמה ארוכה של שנים לפחות לי זה הרגיש כמו שנים, עצמתי את עיניי ונכנסתי לשינה של אולי שעתיים לא הרבה זמן בכלל. השינה שלי מסובכת מאוד ואפילו אני לא אנסה להסביר אז תבינו לבד!.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני והארי לא דיברנו כל השבוע האחרון, הכל הרגיש לי כל כך מוזר. אני התעלמתי ממנו והתחמקתי ממנו בכל דרך אפשרית, הוא נראה לי ניסה לדבר איתי אבל אני שתקתי וברחתי. הרגשתי כמו נר שנושפים עליו וכל האור שהיה בו כבה, כן ההרגשה הזאת היא נוראית אתם אולי חושבים כך אבל זה נכון, אני באמת מרגיש ככה.
אני כרגע בבית ספר לא מקשיב כל כך בשיעור מחשבים כן זה חלק מהשיעורים שהם חובה שלנו אני לא יודע למה זה שיעור מיותר, הרגשתי כל הזמן הזה רע מכמה סיבות וזה מקשה עליי להתרכז, אני לא מפסיק לחשוב על מה שהיה זה מידי פעם תוקף אותי, ולא רק זה גם עוד דברים שקרו בעבר נגיד כמו אולי ריב או אפילו מעשה הכי קטן יכול להתקיף אותי זה מבאס אבל אני מתמודד עם זה.
כשנגמר השיעור שמחתי ולקחתי את הציוד שלי והלכתי לקפיטריה לארוחת צוהריים, אך פתאום הרגשתי יד מושכת אותי הצידה ולא הבנתי מה קורה, ואז גיליתי את דמותו של הארי קרובה אליי וצמודה מאוד "שלום פאגוט" הארי אמר והפעם הרגשתי את הצורך להגן על עצמי ולא לשתוק אז עניתי לו "שלום הארי מה רצית? כל הכבוד שיש לך דקה להקדיש לי מהחיים הכל כך עמוסים שלך" את החלק האחרון אמרתי בלעג והתחרטי על זה כאשר הרגשתי מכה בבטני "מה אמרת?" הוא חזר על המילים שלו בארסיות כזאת שלא שמעתי לפני ממנו.
"מה ששמעת" החזרתי לו באותו טון והארי נתן לי סטירה ללחי שכאבה לי מאוד "למה אתה משכת אותי לפה מה רצית להגיד לי?" שאלתי אותו, הוא לא הגיב בהתחלה רק הסתכל עליי במבט שלא הצלחתי לפענח "סליחה" הוא אמר 'סליחה? זה מה שהוא רצה להגיד סליחה? סליחה על מה איך הוא יכול בכלל להתנצל על מה שעשה?' ופה יכולתי רק לקוות שהוא לא עשה משהו רע.
YOU ARE READING
Black And White
Fanfiction"יש לי מצב בלתי הפיך ואין לי בעיה איתו, כי למרות הכל הוא תמיד יגרום לי להרגיש שאני רואה הכל, לא משנה המצאות ולא משנה שום דבר אני והוא נועדנו להיות!" לואי ילד בכיתה י' והחיים שלו אכזריים אליו, הוא נולד כעיוור צבעים רואה רק בשחור ולבן, לא רק זה הוא סו...
