אזהרה: חתולים ברמה גבוהה

פרק בונוס - מארי

אני קופץ במושב המכונית כל הדרך הביתה. אני מרגיש כאילו כל הגוף שלי עומד להתפוצץ אם לא אתחיל לרוץ במעגלים. אבא הפתיע אותי היום ולקח אותי לחנות של משחקי וידיאו, ונתן לי לבחור איזה משחק שאני רוצה.

וזה אפילו לא יום ההולדת שלי היום!

אני מסתכל על המשחק שאני מחזיק בידי. הוא אמור להיות ממש טוב - משחק תפקידים שמתרחש בעולם פנטזיה שבו יש אנשים ומפלצות והרפתאות. הסוג הכי טוב! אני אוהב משחקי תפקידים, משחקי פנטזיה ובמיוחד עולמות אחרים!

אני כל כך רוצה להראות את זה למארי כבר!

אני נהיה נלהב.

אני אפילו לא מחכה שאבא יעצור לגמרי את המכונית לפני שאני מזנק החוצה, מחזיק את המשחק בידי הימנית ומחבק בחוזקה את חמניה, בובת החתול הלבן שאני לא יכול לצאת מהבית בלעדיה, בידי השמאלית. אבא אומר מאחורי משהו על זה שהוא ואמא יוצאים ואני צריך להקשיב לכל מה שמארי אומרת. נו טוב, כאילו זה לא מה שקורה בכל מקרה.

אני פותח את דלת הכניסה ומחפש במבטי את מארי.

אני נהיה מדוכא.

מארי יושבת על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה, אבל היא לא נמצאת שם לב. לידה יש עוד שלוש בנות - חברות שלה מבית הספר - שיושבות איתה וצוחקות על הסדרה שהן רואות. אני משפיל את מבטי למשחק.

אבל אז מכה בי הרעיון.

אני נהיה נלהב.

אני מרים את הראש במהירות. אני יכול להראות את המשחק לארבעתן! נוכל לשחק ביחד! אני הולך אליהן במהירות, מתאפק שלא לרוץ בתוך הבית.

אני: מארי!

מארי מסתובבת אליי, ונראית מודעת במיוחד למבטי החברות שלה שעוקבות אחרי שלה וננעצות בי. אני, לעומתה, מתעלם מזה.

אני: תראי מה קניתי! רוצה לשחק איתי?

אני מרים את המשחק בשביל שהיא תוכל לראות את הכריכה שעל הקופסה. היא אפילו לא מסתכל על זה.

מארי: לא עכשיו, סאני.

אני: נוכל לשחק כולנו, זה יהיה-

מארי: אמרתי לא עכשיו, סאני.

אני משתתק. מארי אף פעם לא מרימה את הקול עליי. רק עכשיו אני רואה את הבעת פניה.

אני: רק רציתי שנשחק...

מארי נהיית זועמת.

אני נהיה מדוכא.

מארי קמה מהספה, אבל לפני שהיא מספיקה להתקרב אליי אני בורח ורץ לכיוון המדרגות. דמעות עוקצות בעיניי. היא בחיים לא התנהגה ככה כלפיי.

אני נעצר בתחתית המדרגות ומסתכל למעלה. זה מפחיד, זה מפחיד, זה מפחיד.

אני נהיה מפוחד.