Oh, yeah, I'll tell you somethin'
I think you'll understand
When I say that somethin'
I want to hold your hand
I want to hold your hand
I want to hold your handOh, please, say to me
You'll let me be your man
And please, say to me
You'll let me hold your hand
You'll let me hold your hand
I want to hold your handAnd when I touch you
I feel happy inside
It's such a feelin' that my love
I can't hide
I can't hide
I can't hideYeah, you got that somethin'
I think you'll understand
When I say that somethin'
I want to hold your hand
I want to hold your hand
I want to hold your handAnd when I touch you
I feel happy inside
It's such a feelin' that my love
I can't hide
I can't hide
I can't hideYeah, you got that somethin'
I think you'll understand
When I feel that somethin'
I want to hold your hand
I want to hold your hand
I want to hold your hand
I want to hold your hand
(I want to hold your hand by The beatles)
פרק 22: וויל
זה לא יכול להיות! זה לא יכול לקרות! לא עכשיו! המחשבה התנגנה בראשי כמו דיסק שבור. זה הרגיש כאילו הזמן עצר מלכת. רצתי לכיוון בית החולים, מתעלם מהאנשים ומהמכוניות, מתעלם מהכל. דבריה של ונסה המשיכו לרוץ בראשי ללא הפסק. ריבר, שעד לפני כמה דקות דיבר, עכשיו בבית חולים.
נכנסתי לבניין האפור בסערה. עליתי במהירות לקומה שבה ריבר היה. תרתי במבטי אחריו, אך ללא הועיל. כל הרעשים התערבלו בראשי. הייתי צריך להתיישב על מנת לא לקבל סחרחורת. אם הייתי עונה בזמן, אולי כל זה לא היה קורה, אולי הייתי יכול להציל אותו.
שמתי לב שונסה התיישבה לידי בדממה.
"הוא יהיה בסדר?" שאלתי אותה בקול צרוד.
היא הביטה בי. "הרופאים הכניסו אותו עכשיו לניתוח, הם מקווים שהוא יהיה בסדר, אבל-" היא עצרה את עצמה.
ונסה לא הייתה צריכה להשלים את המשפט, כי ידעתי מה יהיה ההמשך.
"תסלח לי לרגע." ונסה קמה ממקומה וניגשה לקבוצת רופאים שעמדו לא רחוק.
"סליחה? אתה וויל?" שוטר צעיר ניגש אלי.
הבטתי סביבי בבלבול.
"אתה קשור לריבר?" הוא חידד את השאלה.
"כן, זה אני, ואתה?" החזרתי בשאלה.
"תיאודור, אבל אתה יכול לקרוא לי טד." הוא אמר.
"ריבר דיבר עליך פעם. תודה על זה שהיית שם, ריבר היה עלול למות ואני-" אמרתי בשקט, מנסה למנוע מהדמעות לרדת.
טד התיישב לידי. "זאת לא אשמתך. כל מה שקרה, זה לא באשמתך. אני מכיר את אבא שלו, הוא לא אדם סימפטי." הוא אמר.
"אני יודע, אבל אם הייתי עונה מוקדם יותר- אולי ריבר לא היה מגיע לכאן..." מלמלתי. הרגשתי את הדמעות יורדות מעיניי.
"הי, ריבר הוא אדם חזק, יש לי תחושה שהוא ישרוד. ריבר לא יאשים אותך." טד אמר.
הדמעות לא הפסיקו לרדת.
"אתה יודע, ריבר הוא אדם סגור בדרך כלל, אז זה די מפתיע שהוא נפתח בפניך. הוא לא סומך על אנשים בדרך כלל." טד אמר בחום.
"לפני שכל זה קרה, היה לנו וויכוח. התחלנו לעבוד על הקשר מחדש... אני לא יכול לאבד אותו..." מלמלתי.
אני לא זוכר כמה זמן הייתי בחדר ההמתנה, אבל מה שאני כן זוכר זה שמישהו העיר אותי ואמר לי שהניתוח הצליח.
"אתה רוצה לראות אותו?" האחות שאלה אותי.
הנהנתי. הלכתי אחריה בשתיקה לחדר ההתאוששות.
"יש לך עשר דקות, לא יותר." היא אמרה וסגרה את הדלת.
התיישבתי על הכיסא שניצב ליד המיטה.
הנחתי יד אחת על ידו, מקווה שהוא מרגיש משהו. רציתי להחזיק לו את היד, ולהגיד שהכל יהיה בסדר ושהוא יצליח לעבור את זה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לומר את מה שרציתי, כי ידעתי, ששום דבר לא בסדר כרגע.
אם לא הייתי יודע שמדובר במציאות, אז הייתי בטוח שריבר רק ישן, רגוע, מוגן, אבל לא כך היה הדבר.
"אתה חייב לשרוד, למענך, למען אמא שלך, למען ליילה..." ניסיתי לעצור את הדמעות בשנית. "למעני." אמרתי בשקט.
YOU ARE READING
I kissed a boy
Teen Fictionאמת או חובה, נשמע כמשחק לא מזיק. מה כבר יכול להשתבש? אז זהו, שהרבה. וויל וריבר הם נערים שלומדים באותו בית ספר. הם לא מודעים אחד לקיומו של השני, עד לאותו משחק תמים כביכול. כאשר השניים מתחילים להתקרב, רגשות חדשים מתחילים להתעורר ואיתם גם שדים פנימיים...
