הסצנה הזו לא קרובה לסיום,
רחוקה שנות אור מהסוף השמח שלה,
כמו בובה על חוטים,
חסרת נשמה נשלטת על ידי רגשות אחרים,גופה מותש מן התזוזות,
ובסוף היום נשמט בין הערימות,
מוחבא בין מילים שקשה לה לקלוט,
היא חלולה אותה בובת עץ וסמרטוטים עלובה,גם היא מחכה,
מחכה לאותה סצנה אחרונה,
שבה גם היא תרגיש את החיות,
כמו המחיאות והתרועות הנשמעות מן הקהל,בסה״כ להיות הדמות הזו,
זו שמשחקת את המשחק,
שהאורות זוהרים עליה בלי לסנוורה לרגע,
להיות זו שלא מפחדת מהאור ומוצאת נחמה בעצב של החושך,
אחת שהאפלה בה לא תוכל לפגוע,אותן קריאות חיים נשלחות באוויר,
אך המסך יורד וסוגר עליה,
מחזיר אותה הביתה,לחושך,אותה אפלה מובטחת שאותה לוקחת ,
עוטפת אותה ולא נותנת לה לברוח,
היא נעלמת ברעש ,ומי ימצא אותה עכשיו?
כשהיא רחוקה מכולם ובמיוחד מעצמה,