הבנתי כבר באותו הלילה,
אבל הכחשתי.
הכחשתי שנתת לי להרגיש את כל החום שיכולת,
כי ידעת שזה לא יוכל לחזור על עצמו.
כאילו הסתכלת לי בעיניים כשיצאת מהדלת,
ואמרת בלי מילים ״אני אוהב אותך״ אבל זה לא מתאים.
אני חושבת שידעת שאבין שנגמרו ההזדמנויות,
ואין מקום יותר לבדיחות הפרטיות,
כי אתה רוצה את החיים שלך מאורגנים,
אבל הם יהיו מאורגנים רק אם אני לא אהיה בפנים.
באותו הלילה החזקת אותי הכי קרוב מאי פעם
זה היה לי מוזר,
אבל גם נעים,
לא התנגדתי כשבילגנת לי את השיער,
שנגעת לי בפנים,
שהצקת לי, ושמעתי את הקולות בפנים,
הרגשתי מוגנת וכמו ילדה קטנה מתגוננת,
וידעת לומר גם את מה שלא רציתי לשמוע,
דאגת לי יותר משידעתי או דמיינתי.
אז ככה זה מרגיש להיזרק,
לצאת מקשר שלא הרגשתי שקיים,
ותמיד מתחילים להעריך דבר כשהוא נעלם.
זה הסוד הכי גדול שלי עכשיו,
הסוד שלא ידעתי אם להגדיר כניצול,
אבל עכשיו אני מבינה,
זה אהבה, אהבה ששמת לה גבול.
