אני מניח שאני אדם ללא מנוח ,
אדם ששמע רבים אומרים ״נגמר הכח״,
האחד שמחשבותיו רצו לו בתוך המוח,
מחפש תשובות ונשבר, כמו הבור שרק נפער,
ראיתי את המעמקים וירדתי עד השאול,
ניסיתי להוכיח למול האריות שאני הגיבור,
היו פעמים שהאור בתוכי נכחד,
אבל תמיד מצאתי עוד דבר אחד,
הוויתור לא היה הדבר הנכון,
לא היה דרך, או לאיפה לברוח כשכבר הגיע ראשון,
ניסיתי גם אם לא רציתי,
ואת הכישלון שמתי למולי כמו ההשתקפויות בחלון,
גם כשהשתפנתי ונחנקתי כמו ילדון,
חיפשתי תמיד את המקום,
מצאתי זמניים, וזה לא היה הפיתרון,
בסוף מצאתי את האחד,
היחיד שתמיד היה איתי,
היחיד שהיה בלבד,
מצאתי את עצמי וסיפרתי לו הכל,
על ימי ראשון ועל שאר ימי החול,
בשישי שבת נתתי לו לנוח,
ותמיד היינו נשארים באותו ויכוח ,
כמו ילד קטן תמיד נלחמתי,
ועל מקומו הגנתי,
אך בתוך תוכי לפעמים לו הכאבתי,
אמרתי לו שהוא קטן ועזבתי,
נטשתי את הילד לבד,
עכשיו אני חוזר מפוחד,
אעשה הכל שהוא ישאר,
למרות שהוא קטן,עליי לא יוותר,
ואני אדאג שלא ימעד,
הבטחתי שאשמור עליו אשמור לעד.
