אחד מהשירים שכתבתי החל במילים:
לכל אחד יש אדם,
הוא נכנס לחייו עושה שינוי ונעלם,
ומה ההמשך תמיד תהיתי,
אני אוהבת את השקט שלך בבילבול,
ואת הבהירות כשהכל זוהר מיהירות,
אני אוהבת את הבריחות מהרע והטוב,
אבל אין מאיפה לחסוך ואין על מה לכתוב,
הגוף חלול מלא בזרמי שצף,
והאהבה רחוקה חסרת רצף,
הריקנות משדרת עלה נינוח,
והמערה צועקת תוותרי אין בך כח,
הלבנה מחכה שתקראי לה,
שתשרה עלייך מעט מין כוחותיה,
תזרים אותך בהילתה הלבנה,
ותשליך את קליפתך כגרגר על אדמה,
בין האלים את יושבת,
צופה ומחושבת, צופה בי? מתלהבת?
לפעמים זה טוב שאת רחוקה,
כי רגליי דורכות על אדמה דקה,
אולי כדאי שתעזבי גם אם את לא בטוחה,
עדיף לך לזוז לפני שאתפוצץ ואפול לרצפה,
אני נכשלת הרבה ויש אומרים שיותר מידי,
יהיה טוב לך שם בלעדי.
