כמה זה מוחשי, פחדים בתור ילדים.
ההורים רבים, אמא אומרת שנמאס,
הכל מעורב בדמעות וכעס.
בתור ילדים אנחנו לא מבינים
מכסים את הראש בכרית ובוכים
לפעמים מדליקים שירים באוזניות, בורחים.
אבל כשגדלים זה כבר אחרת
מבינים שמלחמות זה משהו שיקרה גם אם את אוהבת
לפעמים זה מרוב אהבה
מפחדים שתהייה אהבה מהולה בצער
כועסים ומנסים לפתור בחוד תער
ועדיין יש את החלק הזה, הילדותי המפוחד
החלק הזה שמפחד שיפרדו, וישאר לבד
תמיד יש חשש שהאהבה לא תנצח
ששפת העולם תנעל בפניך ואין מפתח
וזה עיקר הילדות,
הסתכלות על ההווה ללא עתיד היא שטות.
כשאתה גדל לתוך אומץ לב והבנה שיש כאב ויש טוב
אתה לא מפקפק במנגנון, ולא מפסיק לאהוב.
