הרגשתי ככה בעבר,
שמנסים לצוד אותי כמו עכבר,
בין החריצים,בין השורות,
היא לא קוראת אותי מול חברות,
יש ימים שאני בשחור,
והיא משחקת אותה מלכת הקור,
ליבי מתמלא לו אז בכפור,
כשהיא זורקת אותנו לבור,
קל לה לקבור אותי עמוק למטה,
כל עוד היא מושכת באגו מעלה,
וואלה לומר תאמת כבר לא מתרגש,
אבל את מצב הרוח קל לחרבש,
אני יושב פה לבד,תוהה אם נגמר,
אבל היא ממשיכה להקליד עד מחר,
המילים שלה רצות מהפה,
ואני עייף,נופל,שותה,
וואלה לא מבין מה נאבד בדרך,
כבר לא רואה פה ערך,
לא מוצא עוד סימן למואר,
מה שכן הלב נקבר,
עמוק מתחת לסדינים,
אני רואה את הימים חולפים,
איך אהבתי אותה אז,
לא דמיינתי שזה לרגע,
עכשיו הלב פגוע,
עכשיו יש בי נגע.
