-הסוף הוא איתך-

חלק 5:

כבר יום שלישי
אתמול הסתיים בזה שנכנסתי לחדר וישר נשפכתי על המיטה שלי ונרדמתי בשנייה שהראש שלי נגע בכרית שלי.
ועכשיו אני ורוי בחדר המגמות כי
מר. קנסטון נתן לנו שעה חופשית להתאמן על השיר. "אני חושבת שהקול שלך ממש יפה, הוא עושה לי צמרמורות בכל פעם שאתה מתחיל לשיר" אני אומרת לרוי וזה גורם לו קצת להסמיק. זה כזה חמוד לראות נער או יותר נכון גבר בגובה מטר שמונים שכולו שרירים מסמיק. הוא ממלמל "תודה" ושואל "נעשה עוד חזרה?" אבל לי כבר יש קוצים מלשבת יותר מחצי שעה ולנגן בפסנתר. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת לשיר זה יותר נכון הדבר האהוב עליי בכל החיים המזדיינים האלה אבל הייתי מעדיפה לדלג על השלב הזה שצריך לשבת שעות ולהתאמן "נו איך הולך עם חברה שלך?" הוא שואל ואני לא בטוחה פתאום אם אני אוהבת את השינוי נושא הזה "אמ.. בסדר" אני אומרת בשקט "טוב אפשר לדלג על כל השלב שאת משקרת שזה חברה שלך ואני אמור להעמיד פנים שאני לא יודע שזאת את ונגיע לשלב הזה שאת אומרת מי זה שגנב לך את הלב ככה?" הוא אומר וזה גורם לי לרצות שהאדמה תבלע אותי "איך ידעת?" אני שואלת בבישנות "נתחיל מזה שאת תמיד מסמיקה שאת מדברת על זה או יותר נכון על אותו אחד שלא שם עלייך וגם בגלל שאת כניראה ממש גרועה בלשקר" הוא אומר "טוב נכון זאת אני" מאשרת את מה שגם ככה מאושר כבר.

רוי:
את מהלך השבוע אני ומיאה עברנו בחזרות למופע חורף שבעצם אנחנו צריכים לייצג את מגמת מוזיקה. שזה די מוזר אם נתחשב בזה שאני לא במגמה הזאת, אבל בסדר. החזרות עברו ממש טוב עם מיאה, כל זה וגם כיף פשוט להיות איתה, ולשיר איתה זה וואו כל פעם שהיא פותחת את הפה הצמרמורות שלי מתעוררות לחיים והכי מדהים זה איך הקולות שלנו משלבים יפה ביחד.
אנחנו כרגע בחדר האוכל, ארוחת הצהריים מוגשת עכשיו ואני יושב עם מיאה וחברות שלה בשולחן כדי שנסדר כמה דברים לגבי הפסנתר ובאיזה עוצמה נצטרך לשים אותו ברמקולים.
אבל אריה (ניראה לי) הבחורה הברוטנית עם העיניים החומות די מפריעה לנו עם השאלות שלה "איפה אתם מתאמנים?" היא שואלת וזה השאלה המאה שלה לחמש דקות שעברו "בבית שלי" אני עונה "איפה בבית בסלון?" "לא בחדר" מיאה אומרת ודוחפת לפה שלה מזלג עמוס בפסטה "אל תדאגי גברת אריה, אני לא מתכוון לאכול את חברה שלך לארוחת ערב" אני אומר וזה גורם לחברה הבלונדינית של מיאה לצחוק בקולי קולות "טוב אריה ניראה לי הרגת אותם עם השאלות" הבלונדינית אומרת לאריה ואריה סוף סוף שותקת. "אין לי שמץ איך אני הולכת להגיע בגשם הזה לבית" מיאה אומרת ושמה את ראשה בין ידיעה "הייתי אומרת לך לבוא איתנו אבל בהסעה של היסודי יש שתי מקומות והיא נוסעת רק לכיוון הבתים שלי ושל אנה" אריה אומרת בעצב ומיאה עונה "אני יודעת" בשקט "אני יסיע אותך" אני מציע "בטוח? זה לא יפריע לך?" היא שואלת "למה שזה יפריע זה גם ככה בדרך שלי" אני מסביר "אז טוב. נפגש במגרש לחניה בסוף היום?" הוא שואלת ואני מהנהן.

מיאה:
אנחנו נכנסים לרכב של רוי בסוף היום. כשהוא מתחיל בנסיעה הוא מדליק את הרדיו והשיר הראשון שמתנגן זה Home של Edoward Sharpe וידיי מתחילות לרעוד שאני נזכרת.
. "אני בבית" אמרתי בקול הכי פחות שקוף שיש לי למרות שידעתי שנאני תבין הכל כבר מלראות אותי. "היי חמודה." סבתי קוראת מחדר המטבח "אויי מה קרה?" היא שואלת שהיא רואה אותי עוברת בין המטבח לחדר שלי. אנחנו גרים בדירת 4 חדרים אחד להורים שלי, אחד לסבתא, אחד לי ואחד לשון. אחרי שהחברה של אבא פשטה רגל עברנו לגור אצל סבתא נאני. אמא של אמא. אני ממלמלת "כלום" ונכנסת לחדר אבל נאני מצליחה לתפוס את הדלת לפני שהיא נטרקת, "שוב הציקו לך. אה דופשנית" היא לא שואלת היא יודעת. מאז שעברנו לפה הייתי צריכה לעבור לבית ספר הציבורי, שון מסתדר ממש טוב עם החברים החדשים שלו. אבל לי, לי מציקים בגלל שאני "עניה מסריחה" כאילו הם מליארדים. היום זרקו לי את האוכל לפח בזמן שאכלתי.
אבל למזלי אריה הייתה שם כדי להגן עליי. וכשסיפרתי את כל מה שקרה לסבתא הדבר הראשון שהיא עשתה זה לקום על רגלייה ולהדליק את השירים "אוליי הם חושבים שבית זה חדר של ארבעה קירות. אבל אנחנו הבנו את המשמעות האמתית של בית. בית זה מקום שאני נמצאת בו עם האהובים שלי." ואז המחשב התחיל לנגן את השיר home. נאני התחילה לשיר בקולי קולות ולרקוד עד שאני נכנעתי והתחלתי לרקוד איתה לצלילי השיר.
"מה יש" רוי שם את ידו על ידי הרועדת "סתם" אני אומרת ומחלצת את ידי משלו "השיר הזה.." אני מגמגמת "מה איתו?" רוי שואל "זה היה השיר האהוב על סבתא שלי" אני מספרת לו למרות שקשה לי "אני מצטער. לא ידעתי..." הוא אומר וישר מכבה את הרדיו כשהוא מבין.
סבתא שלי נפטרה, היא מתה ממחלת הסרטן. ואני, אני ראיתי אותה מתדרדרת ומתדרדרת מהאישה הכי שמחה ומאושרת בעולם לסמרטוט שבקושי זז.
היא נצחה את המחלה בפעם הראשונה שהיא חלתה בה, אבל בפעם השניה כבר לא היה לה כוחות. "זה בסדר" אני נאנחת ואומרת, "לא יכולת לדעת".
את המשך הנסיעה העברנו בשקט מופתי.
רוי לא הדליק את הרדיו ואני לא דיברתי כי המחשבות על נאני הציפו אותי.
"זהו." רוי אומר ועוצר את הרכב שאנחנו מגיעים אל הבית שלי. אני אומרת "תודה" בשקט ויוצאת מרכב הטנדר של רוי.

שבת שלוםם 🤍