-הסוף הוא איתך-

חלק 15:

Hate me🎧🎶

מיאה:
עבר שבוע מאז המקרה ואני ביליתי בכל יום מאז אצל דיילה בראד הפסיכולוגית שלי. היא מנסה למשוך אותי לחזור לשגרה, אבל זה כל כך קשה לי. כל לילה ולילה מאז אני בוכה וכשאני נרדמת לכמה דקות אני מתעוררת מסיוטים על אותו הלילה. רוי ואני התחלנו לדבר יותר בווטסאפ וכל פעם שאני מרגישה שעומד להגיע לי התקף חרדה אני מתקשרת אליו והוא מרגיע אותי. אני לא יודעת מה עשיתי בחיים שאלוקים הביא לי אותו.
היום זה היום הראשון מאז מהמקרה שאני חוזרת לבית ספר ואריה ואנה כבר עודדו אותי שהן לא הולכות להשאיר אותי לבד לרגע.
ועכשיו עכשיו אני יושבת במקום הקבוע שלי ל20 דקות הבאות חדר מוזיקה,
אנה ואריה מגיעות בהסעה של היסודי לכן הן מגיעות ישר לשיעור הראשון
ואני אני מבלה כל בוקר פה, במקום שאני הכי אוהבת בבית ספר,
אני פותחת את הפסנתר ומתחילה לנגן את sober של Demi Lovato וישר בשורה הראשונה של השיר הדמעות שלי מתחילות לזלוג.
אחרי שלוש דקות אני מרגישה שמשהו בוהה בי וכשאני מסתובבת אני רואה את רוי, שלבוש במדי הבית ספר והם כל כך יפים עליו. איך שהחולצה יושבת מושלם על שרירי הידיים שלו ואיך שברור שמתחת לחולצה הזאת יש גוף שרירי ומוצק במיוחד, ואיך שהעיניים שלו משתלבות מושלם עם סמל הבית ספר שרק מבליט אותן עוד יותר.
"היי, בכית?" הוא שואל ומיד ההבעה שלו הופכת לרצינית
"לא לא" אני משקרת ומנגבת את הדמעות האחרונות שהשאירו שביל רטוב על לחיי
"מיאה זה בסדר לבכות, אבל רק אל תשקרי לי" הוא אומר ומתיישב קרוב אליי
"אז כן. כן בכיתי ונמאס לי מזה כבר" אני מודה
"ממה?" הוא שואל ומסיט קצבה מהשיער שלי אל מאחורי אוזני
"מהכל" אני מתאפקת לא לבכות שוב, נמאס לי להרגיש חלשה.
"זה בסדר" הוא אומר ומושך אותי לחיבוק.
את העשר דקות הבאות אנחנו מעבירים בחזרות למופע שבסוף יהיה בסוף השבוע.
"באלי לשבת בחוץ." אריה מודיעה כשאנחנו יוצאות להפסקה הראשונה להיום אחרי שיעור הסטוריה עם המורה הכי משעמם שיש מר. קליין
"עד שיש יום עם שמש אנחנו לא הולכות לפספס אותו." אצלנו בברייטון יכול להיות יום עם שלג ויום למחרת יהיה שמש כאילו אנחנו באמצע הקיץ, והיום השמש באה להגיד שלום
אנחנו מתיישבות בספסלים שממול הכניסה למבנה ואוכלות את הארוכה בוקר.
"באלי ים" אנה אומרת לפני שהיא לוקחת ביס מהלחמנייה עם חביתה שלה
"גם לי, אני חייבת שיזוף" אריה מסכימה
את העשר דקות הבאות הן מעבירות בלדבר על ים, אבטיח ושיזוף ואני מעבירה בלבהות ברוי שנשען על דלת הכניסה למבנה ומדבר עם חברו גרג שגם הוא ניראה לא רע בכלל. גרג הוא בחור בהיר עם שיער בלונדיני מלוכלך ועיניים חום דבש.
"בחזרה לכדור הארץ" אריה מנופפת אל מול עיניי ומוציאה אותי מהבהייה
"את ממש דלוקה עליו מה?" אנה שואלת
"כן. אהה לא, לא יודעת"
"אז כן." אריה מודיעה "מיאה," קול עוצר ולנו את השיחה
"מה?" אני שואלת "אפשר לדבר?" הוא שואל ואני מתאפקת לא לגלגל לו עיניים מעצבים אחרי השיחה שהייתה לנו
שהוא הצהיר שהוא יצא איתי רק כדי לעצבן את שון ולא בשביל המטרה 'שאני חשבתי'.
"מה אתה רוצה ממנה?" אריה יוצאת להגנתי "לדבר איתה, אם זה בסדר מבחינתן" הוא אומר בזילזול שעוד יותר עושה לי עצבים, אני קמה מהספסל ומתקדמת אליו
"כן?" אני אומרת שאני במרחק סביר ממנו
"אני... לא התכוונתי למה שאמרתי באותו היום" הוא אומר ואני עוצרת את הגיחוך
"אני פשוט הייתי עצבני" הוא אומר
"על מה בדיוק?!" אני מרימה קצת את קולי "על זה שאני נפרדתי ממך בגלל שאתה, מי שחשבתי שיהיה שם בשבילי לא היה?!" אני אומרת בעצבים
"מיאה זה לא היה ככה.." הוא אומר בשקט ובאדישות שמחרפנת אותי
"אז איך?! איך זה היה?! קול?" אני צועקת "כמעט אנסו אותי! אתה קולט את זה?! ואתה, זה שאני החשבתי כחבר שלי באותו הזמן אפילו לא שם לב שלא חזרתי." הצעקות שלי מושכות את צומת הלב של כל הילדים בחצר אבל זה לא אכפת לי "יש לי מזל שרוי היה שם. כי אם לא, אני לא בטוחה שהייתי פה עכשיו!" אני צועקת "רוצה לראות מה הוא עשה לי?! בו אני אראה לך." אני פותחת את כפתורי החולצה שלי וחושפת את הסימנים הכחולים והשריטות שנשארו לי מאותו הלילה. ולא אכפת לי שכולם מסתכלים "מיאה" אנה ואריה קוראות מאחרי אבל אני ממשיכה
"אתה רואה אותם? את זה אני רואה כל פעם שאני מורידה את הבגדים ואני נגעלת מעצמי על זה שנתתי לו לעשות לי את זה" אני אומרת והדמעות זולגות לי
"מיאה" אני שומעת את רוי מאחורי ואני מסתובבת וחושפת אותי החצי ערומה מולו ומול כל מי שבחצר
"בואי אליי" הוא מתקדם ואני נבלעת בזרועות שלו.
"לך מפה!" אני שומעת את אריה ואנה צועקות על קול שעמד קפאו עד עכשיו
"בואי" הוא אומר הוא פושט את הסוודר שלו ומלביש אותי בו "הכל בסדר" הוא אומר ומנגב את הדמעות שממשיכות לנזול במורד לחיי.
ידעתי שאני לא הייתי צריכה להתפרץ על קול מול כל בית ספר אבל הייתי עצבנית ומתוסכלת מכדי לחשוב יותר מידי,
אריה ואנה ניסו לעודד אותי כל היום אבל הבן אדם היחיד שרציתי בקרבתו היה בהשלמת אימונים. בגלל כל החזרות למופע רוי פספס מלא אימונים של הנבחרת פוטבול, רוי שיחק כמגן לכן התפקיד היה לא הכי חשוב אבל כן חשוב
בסוף היום רוי הקפיץ אותי הביתה כי לשון יש עוד אימון.
ועכשיו אני יושבת בחדרי בוהה בכלום ושום דבר עם אוזניות בתוך אוזניי
השיר Feel something של Jaymes Young ומנסה להדחיק כל מחשבה שקופצת לראשי אל עומק המוח בין כל הבלגן ששם ותעלם.
דפיקה בדלת של חדרי מבהילה אותי
אני קמה ופותחת את הדלת ושון עומד מולי "אפשר לדבר?" הוא שואל בקול שכמעט לא נשמע
"כנס" אני זזה כדי לתת לא מרחב להיכנס לחדר "אני מצטער, מיאה" זה הדבר הראשון שהוא אומר אחרי שתיקה ארוכה, אני שותקת כדי לתת לו לנתח את הדברים שהוא רוצה להגיד בצורה טובה
"אני לא רציתי לפגוע בך... בגלל קול, או כל אחד אחר שעצרתי מלהתקרב אלייך."
אני יודעת.
רגע מה זאת אומרת כל אחד אחר?
"אני יודעת. אבל בכל זאת היית צריך לדבר איתי." אני מתעלמת מכל השאלות שקופצות במוחי
"צודקת, אני פשוט דואג לך. את אחותי הקטנה, ותאמיני לי שאני יודע מה הבחורים האלה באמת רוצים שהם מתחילים לדבר עם מישהי קטנה מהם"
מה שהוא אומר מצד אחד גורם לי לגועל אבל אני לא מופתעת, אני יודעת מה בנים רוצים ובכל זאת הוא היה צריך לתת לי להתמודד לבד. הוא יודע שאם הייתי צריכה עזרה הוא היה הראשון שאני אפנה אליו "אני פשוט רוצה שתדעי שאני פה בשבילך, לא משנה מה" הוא אומר ומלטף את הלחי שלי ואני מתענגת על מגעו. אין לי עוד אחים זה מאז ומתמיד היה רק אני ושון, ועם כל הריבים שלנו אני יודעת שהוא פה בשבילי כמו שאני שם בשבילו.
"שמעתי מה קרה בבית ספר" הוא אומר בלחש ואני שותקת בתגובה
"כל הכבוד. היית צריכה להראות לו שאת לא פריירית" הוא אומר וזה מפתיע אותי
"כן?" אני שואלת בגימגום
"כן, מיאה את לביאה. נשים אחרות במקומך היו שותקת ונותנות להשפלה ולדיכאון להיכנס להן לווריד." הוא אומר אבל מה שהוא לא יודע זה שהדיכאון וכל זה כבר עמוק בתוכי.
אני שוכבת במיטה ואני מנסה להעביר במצמוץ את הדמעות שבעיניי
כל הדברים שעברתי ביסודי עולים בראשי.
מההצקות בכיתה עד לאחרי הלימודים, למזלי שון ואריה תמיד היו שם להגן עליי.
אבל אני לא אשכח את השלישי ביוני 2016 אני תלמידת כיתה ו' והחליפו לנו מורים למדעים, שהמורה הגיע חשבתי שהוא המורה הכי מגניב שיש כשהוא נכנס לכיתה בחיוך מדבק מוזר כזה.
כל פעם הוא היה מחמיא לבנות על הלבוש שלהן ואיך שהן סידרו את השיער, אני חשבתי שזה מנחמדות, אבל זה לא היה ככה. יום אחד בלימודים היה פעילות מים ונכנסתי לשירותים להחליף לבגדי מים, ושנייה לפני יצאתי מהתא הוא נכנס ואמר לי שהכל בסדר והוא בא לבדוק אם אני "מסתדרת עם הבגדים" אני בתמימותי אמרתי שכן, במקום לברוח או לצרוח ישר. הוא ראה שאני מפוחדת קצת אז הוא התקרב אליי צמוד ולחש לי באוזן שאנחנו נהנה אבל שזה יהיה הסוד שלנו. הדבר האחרון של היה זה מהנה. ימין חייתי בפחד ושיקרתי לאמא שלי שאני חולה ובגלל זה אני לא יכולה ללכת לבית ספר אבל בסופו של דבר היא הוציאה את זה ממני. אחר כך גילינו שהוא עשה את אותו דבר לעוד 4 בנות בכיתה שלי ולעוד 2 מהכיתות הקטנות, לא היה לו את הזכות לראות אור יום יותר בחיים אבל לצערי נתנו לו רק כמה שנים בודדות בכלא ולאחר מכן הוא השתחרר.
אלוהים יודע איפה או מה הוא עושה היום אבל אני מקווה שהוא סובל או מת, אני מקווה שהוא מת.
לקח לי כמעט שנה שלמה לחזור לעצמי.
ועכשיו כל פעם שאני נזכרת במסיבה אני נזכרת גם בילדה הבת 11 שעברה את זה.

היי בגלל שלא העלתי אתמול השלמתי לכם ונעלתי פרק ארוך יותר ♡
השבוע אני לוקחת הפסקה עד יום ראשון,
גם כי אני עובדת וגם כדי לכתוב לכם המשך נדיר לסיפור♡♡
מקווה שאתם אוהבים עד עכשיו