-הסוף הוא איתך-

חלק 17:

Friends 🎧🎶

רוי:
מיאה הבטיחה לי שהיא תדבר עם שון והיא באמת דיברה.
המאמן היום אמר לי שאני כן יעלה על המגרש רק אם אני אפציץ באימונים. וזה מה שאני מתכוון לעשות.
אבל לא היום היום יש את המופע ואני ומיאה באטרף על חזרות.
המופע בערב ככה שיש לנו עוד קצת זמן להתאמן.
"כדור ארץ לרוי" הנרי אמר ותפח בידו על כתפי "אחי אתה איתנו?" לא. אני לא
"כן" מלמלתי וחזרתי לאכול את הירקות המאודים שהגישו היום בחדר האוכל עכשיו ארוחת הצהריים ואני יושב ביחד עם חברי לקבוצה גרג הנרי ודניאל שלושת הבחורים האהובים עליי בבית ספר.
"עזבו אותו הוא לחוץ מההופעה היום הוא צריך להפציץ." גרג קורץ
"שיגיד תודה הוא שר עם אחת הבנות היפות בתיכון" דניאל אמר וזה קצת עיצבן אותי למרות שזה לא היה אמור.
חזרתי הבית והדבר הראשון שקיבל אותי שפתחתי את הדלת זה החיבוק החם של אמא שלי שקפצה עליי ואמרה כמה היא הגאה בי ושזה לא מובן מאליו שחזרתי לשיר. היא צודקת זה באמת לא מובן מאליו אבל בזמן האחרון משהו בי רצה את זה, אבל אני עדיין מת מפחד לשיר מול קהל.
אמא כבר סידרה את הטוקסידו שלי שאני עולה איתה היום לבמה.
מה שנשאר עכשיו זה להתקלח ולעשות חזרה אחרונה לבד. לפני שאני מגיע אל האולם.
מיאה יכול היום הייתה לחוצה וזה גרם לה טיפה לזייף בחזרה אחרונה שעשינו היום בתיכון. אבל עדיין הקול שלה היה כמו מלאך ועשה לי צמרמורות שהיא שרה.
אני עומד מול המראה לבוש בטוקסידו ומטפחת כחולה מציעה מהכיס הקדמי שלי. אני ומיאה תיאמנו כי היא אמרה שהשמלה שלה בצבע כחול רויאל.

מיאה:
אני עומדת מול המראה לבושה בשמלת סטאן בצבע כחול רויאל,
שיערי מפוזר על כתף אחת בגלים מוברשים ועל רגליי נעולות סנדלים עם עקב בצבע שחור מבריק.
אני ורוי אמורים להפגש שם כי כל אחד בא עם המשפחה שלו.
אני יוצאת מחדי ופוגשת את שון שלבוש בחולצה מכופתרת לבנה שמקופלת עד למרפקיו ומנס שחור דהוי, שערו מעוצב בג'ל אבל מבולגן כאילו העביר את ידו עליו כמה פעמים.
"את נראת... מדהים" הוא אומר בשיעור עיניים "תודה, גם אתה" אני ממלמלת ואנחנו יוצרים אל הסלון.
הנסיעה עברה בסדר ולמרות על הלחץ הצלחתי להחזיק את עצמי ולא להקיא,
כשאנחנו יוצאים מהרכב מלא עיניים מופנות אליינו, זה קצת מלחיץ אבל אמי מחזיקה בידי כך שזה מרגיע אותי.
אני הולכת אל מאחורי הקלעים ונכנסת לחדר שסידרו לי ולרוי, רוי עדיין לא הגיע אז אני מתיישבת בנתיים על קצה הספה ועושה תרגילים שהמורה לפיתוח קול לימד אותי.
תקתוק על הדלת מקפיץ אותי ואחת העובדות של מאחורי הקלעים מודיעה לי שעוד 20 דקות אנחנו צריכים לעלות,
אני נלחצת. רוי עדיין לא הגיע. אני מוציאה מכיס המעיל שלי את הטלפון שלי ושאני נוקשת עליו אני שמה לב שידי מזיעות זעה קרה, אני מנגבת את ידי כמה פעמים על הספה לפני שאני ממשיכה להקיש על הטלפון.
"רוי עוד פחות מ20 דקות אנחנו צריכים לעלות לבמה. בבקשה תגיע בזמן." אני אומרת שהצפצוף של ההודעה קולית מושמע.
עבר עוד 10 דקות ורוי עדיין לא הגיע, אני יוצאת מהחדר לחפש אותו, אולי הוא לא מצא את החדר שלנו, אבל לא. הוא לא בשום מקום. לחץ תוקף אותי בחזי ואני מתחילה לפחד שאני יקיא ואז לא אצליח לשיר או שאני יעבור עוד התקף חרדה גרוע ואני לא אוכל לעמוד על הרגליים.
אני שואלת את העובדת מתי תורנו לשיר והיא מודיעה לי שפחות מעשר דקות.
אני מתקשרת שוב לרוי וכשהוא לא עונה אני משאירה לו שורת הודעות.
'רוי עוד 10 דקות'
'רוי בבקשה תענה'
'רוי אני לא אצליח לעשות את זה לבד'
'רוי אם לא תגיע עכשיו, אני לא אסלח לך על זה לעולם'
'רוי בבקשה תבוא, אני מפחדת.' זאת ההודעה האחרונה ששלחתי לו, אבל הוא לא עונה הוא אפילו לא מחובר.
"עוד חמש דקות." העובדת מודיעה ואני מתאפקת לא להקיא.
בסדר מיאה, עשית מלא חזרות. את יכולה לעשות את זה גם לבד.
אני ממשיכה לדבר לעצמי בראשי.
"דקה." היא שוב מודיעה ועכשיו אני מרגישה כאילו אני עומדת ליפול מצוק.
אני סופרת שניות בתקווה שרוי יספיק להגיע אבל שאני רואה את השחקנים יוצאים מהבמה ואת העובדים מכניסים את הפסנתר תקוותי נעלמת.
הוא לא יגיע. הוא שיקר. הוא עשה את זה שוב.
אני מתקדמת אל תוך הבמה ומתיישבת על כיסא הפסנתר ואני סופרת חמש שניות ואז אור הזרקורים עליי והמנגינה מתחילה. אני מתחילה לנגן את השורה הראשונה ועיניי כבר מתמלאות דמעות אני רואה אותו. רץ לבמה. רוי. מתיישב בכסא לידי ומסדר את הנשימות לפני שהוא מתחיל לשיר.
הקטע שלנו עובר דווקא ממש טוב, בהתחשב בנסיבות.
וכשאנחנו יורדים מהבמה אני מעיפה לא כאפה. כל כך חזקה שהיד שלי רועדת בתגובה.
"זה הגיעה לי" הוא אומר ומלטף את הלחי בידו ואז הוא מחבק אותי חזק שאני בקושי מצליחה לנשום.
"תעזוב אותי!" אני מנסה להדוף אותו אבל הוא רק מחזק את האחיזה
"אני שמח שאת בסדר." הוא לוחש לאוזני
"למה שלא אהיה?" אני שואלת והוא משחרר את האחיזה.
"מישהו שלח לי הודעה מחסום. שאת נעולה בחדר מדעים ואם אני לא אבוא תוך 10 דקות הוא ידאג שאת לא תוכלי לזוז לפחות כמה חודשים." הוא אומר בלחץ
"מה? אבל הייתי פה כל הזמן הזה" אני נלחצת "כן שהגעתי לשם הבנתי את זה" רוי אומר "הם נעלו אותי שם. חצי שעה ניסיתי לצאת" הוא משפשף את הכתף שלו "למה שמישהו יעשה דבר כזה?!" אני ממלמלת
"אוי אלוהים. הייתם נהדרים" אמא שלי ואמא של רוי נכנסות אך מאחורי הקלעים
וקוטעות את השיחה שלנו.
"רוי מה קרה לקח לך זמן לעלות?" שון שואל "כן ננעלתי בשירותים." רוי שולף תירוץ.
את המשך הערב אנחנו מעבירים בלהסתיר את הלחץ שלנו מההורים ולצפות בהמשך ההצגה.
מר. קנסטון ביקש ממני ומרוי להגיע לחדר הפגישות מאחורי הקלעים לחגיגות סיום ההצגה ביחד עם כל השחקנים.
"בואו, שבו שבו" אנחנו נכנסים לחדר מלא שחקים מזיעים ובמורי בתאטרון וכמובן גם מר. קנסטון נמצא שם
"בואי שבי עליי, יש רק כיסא אחד" רוי מציע "אתה בטוח?" אני באה לשאול אבל הוא כבר מושך אותי לשבת מעליו.
"טוב חברים. עשיתם עבודה מעולה!" סאבי המורה לתאטרון קוראת ומוחאת כפיים וכך גם כולם.
"רצינו להגיד לכם תודה על השתתפות מלאה בהצגה. וכמובן להודות לרוי ומיאה שהפכו את ההצגה להרבה הרבה יותר טובה." היא ממשיכה וכולם מפנים אליינו מבט ומוחאים כפיים
"תודה" אני ורוי ממלמלים וסאבי ממשיכה לדבר ולהודות לכולם.
"עכשיו נרים כוסית מיץ כולכם" מר. קנסטון מגחך ומוזג בכוסות קטנות מיץ תפוזים. "קחו קחו" הוא מחלק ואני באה לקום לקחת אבל רוי מחזיר אותי בחזרה לשבת עליו "ניראה לי עדיף שתשבי" הוא לוחש לאוזני ואני לא מבינה
"שנייה אני יביא לנו.." אני באה לקום שוב אבל הוא מחזיק אותי חזק יותר
"מיאה ניראה לי את לא מודעת להשפעות שאת מביאה איתך" הוא אומר "אבל תאמיני לי שעדיף שתשבי כי הזקפה שלי עוד רגע מתפוצצת בגללך" הוא לוחש לאוזני וזה גורם לי לקפוא ולעורי לעקצץ "בדיוק" הוא לוחש ומסדר את השיער שלי אל כיוון הכתף.

העלתי היום פרק ארוך של 1120 מילים!!
אני קניראה לי יעלה מחר פרק כדי לשבת ולכתוב לכם המשך נדירר☆
אני נהנת לכלוב לכם ואני מאוד מקווה שאתם נהנים לקרוא♡♡

אשמח שתגיבו מה שאתם חושבים ותלחצו על הכוכב ☆ זה נותן לי מוטיבציה לכתוב ועלות לכם עוד פרקים♡