-הסוף הוא איתך-

חלק 31:

Impossible 🎧🎶

מיאה:
יום המשחק הגיע ונסענו באוטובוס של הבית ספר במשך שעתיים. שעתיים שאני שומעת את הקול המעצבן של המורה לכימיה שהחליט שהוא מעביר שיעור על החיים באוטובוס.
"באו שנתפוס מקום בקדימה לייד היציאים" אריה מושכת אותנו בתוך קבוצה של ילדים מזיעים והורים שמנסים למצוא מקום טוב כדי לראות את הילד שלהם.
ההורים שלי באים באיחור בגלל שאבא שלי חוזר מהנסיעת עבודה שהייתה לו...
אנחנו יושבות סוף סוף בשורה השנייה מול המגרש.
ואני כבר מרגישה את הלב שלי דופק כמו משוגע. אני כל כך רוצה לראות אותו כבר.
"הם נכנסים" אנה קוראת וכולם מתחילים לעמוד לצעוק, ולמחוא כפיים.
אני עומדת יחד איתם אבל העיניים שלי מחפשות רק דבר אחד. את הבחור שגנב את ליבי, אותו בחור שצועד בחולצה מספר 7 שיושבת באופן מושלם על שרירי הידיים שלו.
אני ישר מחייכת שהוא פוגש את עיניי והוא מועד ונתקע בחביאן שעומד לידן מה שמוציא ממני צחוק מתגלגל.
--
המשחק עובר זוועה ברדיל קורעים לנו את הצורה.
ברבע השלישי השופט המשוחד הוציא את שון מהמשחק אחרי ששון (דחף את הקפטן של ברדיל) למרות שהוא זה שדחף ראשון.
אנחנו כבר ברבי האחרון הסיכויים שלנו לנצח קלושים. ההורים שלי הגיעו באמצע הרבע הראשון. רוי ואדם יחידים שמשחקים נורמלי בקבוצה שלהם, כל השאר מועדים נופלים ומפילים את הכדור. אני יכולה לשחק יותר טוב מהם.
המשחק נגמר. הפסדנו. כולם עדיין יושבים כי המאמן של ברדיל אמר שיש נאום סיום או משהו כזה, הרצון שלי להשאר לשבת שואף ל-0 אבל כולם פתאום פורצים בצחוק ואני נראלי היחידה שלא מבינה מה קרה
"תסתכלי" אריה מצביעה לכיוון הכניסה האחורית למגרש ואני ישר רואה חבורה של בחורים בנויים משרירים לבושים בגופיות לבנות ובחצאיות טוטו ואני... למה אני מזהה אותם. "אוי אלוהים" אני פולטת שאני קולטת את רוי שם לידו עומד דניאל שרוי דופק לו מרפק במותן וליד חביאן עומד אחי. שון. שגם הוא לבוש בגופיה וחצאית שהשרירי רגליים שלו מתפרצים החוצה. אלוהים "פאק. זה החצאית שלי מכיתה ח'." אני אומרת לאנה שמתגלגלת מצחוק בזמן שהבנים מתחילים בריקוד עם השיר I love it ברקע. אני לא מצליחה לעצור את הצחוק שהם מסתובבים וקופצים עם ידיים על המותניים.
אחרי שהשיר נגמר אני מתגלגלת מתחת לשער שמפריד בנינו לבין המגרש ורוי מתקדם אליי בריצה. אני קופצת עליו והוא מושך אותי לנשיקה שאם הייתי יכולה הייתי נשארת בה לנצח.
"מתאים לך חצאית" אני צוחקת בזמן שאני יורדת ממנו
"כן, גם אני חושב שזה מתאים. מבליט לי
את השרירים" הוא מסתובב ואני מחזיקה כבר את הבטן מצחוק.

מיאה:
היום אני הולכת להופיע בזמר נולד ואני מתרגשת כמו מטורפת!!
לפי מה שהבנתי הולכים להיות כמה מאות אנשים בקהל וזה רק מלחיץ אותי עוד יותר.
רוי אמר שהוא יסתכל עליי מהקהל אז זה טיפה מרגיע אותי,הידיעה שהוא יהיה שם.
"את מוכנה?" אני קוראת מהסלון ואני חוטפת עוד מבט אחד במראה לראות שאין קמט בשמלה החדשה שלי וששערי מסודר והכל במקום.
"אני באה" אני לוקחת את התיק הקטנטן הסגול שלי שתואם לשמלה ויוצאת מהחדר.
הנסיעה עברה בצחוקים שההורים שלי ושון ניסו להקל את העבירה ואני חייכתי כדי להרגיע אותם למרות שאני עדיין מתה מלחץ לא לפשל.
"וואו ענק פה" אבא אמר אחרי שנכנס אחרי אמא "כן וואו" שון הסכים איתו
"זה לא בדיוק מרגיע אותי" אני לוחשת
"אוי מאי, את תהיי מעולה" אמא חיבקה אותי ואני החזרתי לה חיבוק.
הם הלכו להתיישב כבר בקהל ואני מתיישבת בחדר שמאחורי הקלעים של הזמרים.
אני מתקשרת לרוי לוודא שהוא הגיעה כבר אבל הוא לא עונה, אז אני שולחת לו כמה הודעות
'רוי. אתה פה?' אין תשובה
'רוי אני לחוצה עדיין אין תשובה
'רוי בבקשה תענה' וגם עכשיו.. אין תשובה.
אני נכנסת ללחץ ומנסה להרגיע את עצמי שהוא לא עונה כי יש רעש בקהל אז הוא לא שומע. בתקווה שהוא הגיעה כבר.
"מיאה לייאר" אני שומעת את אחד השופטים קורא לי ורגליי מתחילות לרעוד.
אף פעם לא היה לי פחד משירה מול קהל אך משהו אומר לי שמשהו לא טוב יקרה, אני מדחיקה את ההרגשה בכך שאני מתקדמת אל הבמה מהכניסה של המתמודדים.
ואחד מהצוות פותח את הדלת שמובילה לבמה הראשית.
הדבר הראשון שעיניי מחפשות-כמו תמיד-זה את כיסא 53 (אמור להיות אחד מהכיסאות הצדדיים) שרוי אמר שהוא קנה את הכרטיס שלו אבל הכיסא ריק הפחד שלי הולך ומתגבר אבל אני מנסה לא להראות את זה כשאני מגיעה לקידמת הבמה.
השופטים שואלים את השאלות הרגילות וכמובן גם איזה שיר אני שרה "Same place של jade" עניתי והשופטים נתנו לי את הסימן ללכת לכיסא שמונח באמצע הבמה.
ידיי רועדות, איפה רוי כשצריך אותו?.
המנגינה מתחילה להתנגן ואני מנסה ככל יכולתי להסתיר את הלחץ והפחד בקולי.
דז'ה וו תוקף אותי. דז'ה וו מאותו היום של המופע חורף של ושל רוי שהוא לא הגיע בזמן. אבל הייתה לו סיבה ואני בטוחה שיש גם סיבה עכשיו. לזה שהוא לא נמצא פה.
החלק שלי נגמר. ועם כל הלחץ לא היה לי זיופים והשיר עבר חלק.
עם כל זה שעיניי כל רגע הסתכלו על הכניסה בכל פעם שמישהו נכנס והאכזבה בכל פעם שהבנתי שזה לא רוי והוא לא יבוא השופטים אהבו את השירה שלי והתלהבתי שאחת הבנות מאחורי הקלעים אמרה שיש לי את הקול הכי יפה שהיא שמעה בחייה -אחרי אדל- (לדבריה)
וזה היה אחד הדברים היפים שאמרו לי בחיי.
אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק ומחייגת לרוי אבל גם עכשיו כמו בכל הפעמים האחרות הוא לא עונה.
והביפ מוביל אותי לתא הקולי ששם אני משאירה את ההודעה הקולית הבאה
"רוי, זאת מיאה. אני דואגת. למה לא הגעת? אני מקווה שאתה בסדר. בכל זאת רציתי להגיד שזה עבר בסדר ולא היה לי זיופים.." נשמע ביפ בפעם השנייה להודיע לי שנגמר זמן הקלטת ההודעה. אני מכניסה בחזרה את הטלפון לתיק ובדיוק פוגשת את הפרצופים השמחים של ההורים שלי
"מיאה זה היה מדהים" שון קורא מאחורי אמא ואבא מושך אותי לחיבוק חם.
השעה 00:42 הגענו לבית בדיוק לפני חצי שעה.
אני מתקלחת ושמה את הפיג'מה האהובה עליי של מיני מאוס.
אני באה לשכב במיטה אך צלצול הטלפון שלי עוצר אותי שנייה לפני.
אני רואה את השם של אריה על ההצג
"הלו?" אני עונה
"מיאה, מיאה קורה בינך לבין רוי?" היא שואלת ישר ופחד ממלא אותי שוב. גם מהעובדה שהיא לא שאלה כלום על ההופעה
"כ..כלום הכל בסדר" אני עונה והיא מתנשפת בטלפון
"מיאה אני לא יודעת איך להגיד לך את זה..." היא לוחשת לטלפון ואני נלחצת עוד יותר
"מה קרה?" אני שואלת בלחץ
"אמ.. אני חושבת ש.. עזבי פשוט תפתחי את האינסטגרם של סברינה" היא אומרת ואני לא מבינה "מה?" אני מבולבלת
"פשוט תעשי מה שאני אומרת" היא אומרת ואני עושה כדברה ופותחת את הפיד של סברינה. אני לא עוקבת אחריה אבל החשבון שלה ציבורי כך שאני יכולה לראות שהיא העלתה סטורי "נו?" אני שואלת מעבר לקו "ה.. הסטורי" היא אומרת בגימגום ואני לוחצת על העיגול עם התמונה של סברינה בג'ינס וטופ לבן
"אלוהים" אני פולטת שאני רואה תמונה שלה בביקיני "היא עשתה ניתוח להגדלת חזה?" אני שואלת "מה? לא זה. הסטורי הבא" לפני שהיא מספיקה להגיד קופץ לי לטלפון תמונה של סברינה ורוי מתנשקים באיזה פאב שהוא לא דביס.
בלי שליטה העיניים שלי מתמלאות דמעות "מ..מה זה אומר?" אני שואלת למרות שאני כבר מבינה מה זה אומר.
רוי. רוי בגד בי. רוי לא הגיע להופעה שלי כדי להתנשק עם האקסית הרשעה שלו.
רוי. רוי ברגע זה שבר את ליבי.
ואני לא הולכת לשבת בשקט
--
אני יוצא. לכיוון הבית של רוי ברגל העיניים שלי שורפות מבכי וידיי רועדות מעצבים. איך הוא יכל לעשות לי דבר כזה?! הוא פשוט שיחק איתי מההתחלה?
אני בודקת את השעה בטלפון חמישה ל-1 בלילה.
אני מגיעה לבית שלו ודופקת בדלת בחוזקה. לא איכפת לי שהמשפחה שלו בבית. אני רוצה תשובות.
"רוי תפתח עכשיו את הדלת" אחרי כמה דפיקות רועמות מישהו פותח את הדלת
במהירות. ברנדון, אח של רוי פותח את הדלת "איפה רוי?" אני שואלת בעיניים מלאות דמעות "מ..מיאה הכל בסדר?" הוא שואל בלחץ
"לא. הכל לא בסדר. איפה רוי?!" אני שואלת שוב "הוא היה אמור להיות איתך לא? בהופעה.." הוא שואל,מסביר.
"הוא לא הגיע. הוא... הוא..." אני מנסה להגיד אבל לא יוצא כלום מפי אז אני פשוט פותחת את המסך בטלפון ומראה לו את התמונה מהאינסטגרם של סברינה. "תיראה" אני מניחה את הטלפון מוך הפרצוף שלו והוא קופא במקום
"אה.. אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני," הוא אומר "רוי אוהב אותך מיאה" אני מגלגלת עיניים "כן בטח." אני אומרת בגיחוך עצבני "אתה יודע איפה הוא או לא?" אני שואלת שוב והוא מנענע את הראש לשלילה. ואני פשוט הולכת.
אני פוסעת שלושה צעדים ואני פוגשת את העיניים הירוקות שלו מגיעות אליי.
הוא לא ניראה שתוי, אז הוא עשה את זה בהסכמה.
"רוי!" אני צועקת "מ..מיאה, אה.. אני" הוא מגמגם "אני מה?" אני שואלת בצעקה
"את לא נישקת אותה?!" אני מחזיקה את התמונה מול פניו "אני יכול להסביר" הוא ממהר להגיד אבל לי כבר אין כוחות לתירוצים. כל החיים שלי נתתי הזדמנויות שניות לאנשים שאכזבו אותי, ולא יצא מזה כלום חוץ מכאב. אני דופקת לו סטירה ומסתובבת ללכת "מיאה!" הוא קורא אבל אני כבר רצה רחוק ממנו.

מה יהיה עם מיאה ורוי?
מיאה תסלח לו?
רוי באמת בגד במיאה?
מה יקרה אם מיאה לא תסלח לו?

הפרק הכי ארוך שהעלתי(בנתיים)-קפיצוי שלא העלתי יומיים-
מקווה שאתם אוהבים♡
☆