עד שתישאר

פרק 47

~תאן~

יום ראשון 26.11 שעה 00:59.

הבטתי על אורות העיר מהפנטהאוז שלי, כבר שלושה חודשים עברו מאז שעזבתי את הארץ.
עומר לא עמד בהבטחות וברגע שהגעתי אליו לקח ממני את כל מה שהיה עליי הפלאפון, צרור המפתחות וגם את הדרכון. אם הייתי מהסס לעשות משהו תמיד היה מאיים שיפיץ את התמונות מה שגרם לי להתכווץ במקום.
ניסתי כמה שיותר לקבל מידע על מה שקורה בארץ ורצתי לדעת מה קורה עם אמא ואיך היא מרגישה בגלל העזיבה הפתאומית. גם רציתי לדעת מה קורה עם מאי ואיך מסתדרת בשנה האחרונה של התיכון והכי רציתי לדעת מה קורה עם דניאל ואם עדיין כועס או ששכח ממני והמשיך הלאה. גם לבר יובל ודור דאגתי ואפילו התגעגעתי לתומס עם הרשימות הצבעוניות והמטלות שהיה נותן לי.
עומר העביר אותי חינוך מחודש שהיה מלווה במכות ואיומים. גם כשהתנהגתי יפה הוא לא נתן לי שום אפשרות לקבל מידע מבחוץ כשלרוב היה נועל אותי בחדרי ללא קשר לעולם החיצון או לאינטרנט.
מידי פעם הייתי מקבל מסר בודד שהכל בסדר עם תמונות שהיו נראות לי חשודות. כל צעד שעשיתי היה מי שבחן אותי ודיווח ישירות לעומר, הוא מהר מאוד גילה את החיבה שלי לאלכוהול וגם אותם דאג לשמור הרחק ממני. הדרך להירדם הייתה רק עם כדורי שינה שהייתי מצליח להגניב דרך אנשים זרים או שהייתי מדמיין שדניאל ישן לצידי.
ההבטחה היחידה שאבא עמד בה היא שבאמת לא לכלתכתי את ידיי והוא שלח אותו לווגאס לנהל את הקזינו שדרכו היו מלבינים את הכספים של המאפיות שעומר עבד איתם בשיתוף פעולה. הייתי צורך באנשי צוות שעשו הכל והתפקיד שלי היה בעיקר לוודא שהכל מתפקד כמו מכונה משומנת כשמארק לצידי מנחה אותי מידי פעם ומלמד אותי איך לעשות ומה.
אפילו שלבשתי כל יום חליפה אחרת ונהגתי מידי פעם ברכבי ספורט שתמיד חלמתי, הייתי נותן הכל כדי לחזור לעבוד במסעדה, בבית הקפה והפאב ביחד.
באותו רגע מול אורות העיר הבנתי שהמרחק ביני לבין הבית הולך וגדל ויש סיכוי שלא אחזור הביתה בתקופה הקרובה.
אחרי שנתתי את אמוני בעומר והייתי בטוח שיתן לי ללכת בכל רגע משהו שלא קרה המרמור הפך לכעס.

נשכבתי על המיטה והעברתי ערוצים בטלוויזיה שדלקה עד שמצאתי תוכנית מעניינת כבר עצמתי את עיניי ולפני השינה התפללתי לנס שאוכל לחזור הביתה גם אם מדובר בזמן מוקצב.
העיקר לוודא שהאנשים שאני אוהב בטוחים והכל בסדר איתם.
כששמעתי דפיקות בדלת, התעלמתי מהם ורק כשלא היה ניתן להתעלם מהעוצמה של החבטות הרמתי את עצמי בכח מהמיטה.
״למה אתה דופק ככה?״ אמרתי בכעס למארק שעמד מתנשף בדלת.
״קיבלתי אישור ואני אהיה מי שילווה אותך.״
״מה? על מה אתה מדבר?״ שאלתי כשמארק דחף אותי והתקדם למטבח. הוא הוציא עבורו בקבוק מים והושיב אותי על הכיסא.
״תבטיח שאתה לא תכעס.״ מארק ניסה עדיין לייצב את הנשימה, ״אני גיליתי רק אתמול, נשבע לך ובאותו רגע נסעתי לאבא שלך והתחתנתי שיתן לנו לחזור.״
״אם קרה משהו לאמא שלי אני הורג אותך ואותו ביחד.״
״נשבע רק היום אתמול בלילה גיליתי.״ מארק הוציא את הדרכון שלי מכיס הג׳קט. ״הנה תראה ברגע שגיליתי ישר עשיתי הכל.״
״מה קרה לה?״ דחפתי את מארק ולקחתי את בקבוק המים שהיה ידו ולגמתי ממנו. ״תגיד לי עכשיו!״ הצעקה הרועמת נשמעה בכל הסוויטה הענקית.  
״היא חולה גילו לה סרטן השד לפני קצת יותר מחודשיים.״ רגליי רעדו החולשה של דנה לא נבעה רק מהשיחות של עומר, אלא כל הזמן הגוף שלה אותת לה שהיא חולה ובמקום להתעסק בבריאות שלה, היא זנחה את עצמה. ״היא בשלב שתיים ונכון למה שאני יודע עוברת טיפולים.״ לא הצלחתי להוציא מילה מפי. ״יש איזה בחור ועוד בחורה שכל הזמן איתה ועוזרים לה.״
״בר ויובל?״ הרגשתי הקלה שלא לבד.
״גם. אבל ממה שהבנתי בעיקר מישהו בשם תומס ומישהי בשם אנה.״
״ודניאל?״
״אני מתנצל תאן, דניאל עבר תאונה בסוף ספטמבר והוא סובל מאמנזיה. לפי מה שקראתי הוא לא זוכר את השמונה חודשים האחרונים.״
״אני לא מצליח להבין אז מה הם קשורים?״ נעמדתי והתקדמתי לחדר השניה כשמארק בעקבותי. הריכוז, הפוקוס והמיקוד שלי היה כל כך בדנה שלא חשבתי לרגע על דניאל ומה עבר.
״ניסיתי לגשש מה הסיבה שהם לידה ולא הצלחתי לגלות. אני עובד על זה.״
״הפלאפון שלי גם אצלך?״
״כן, לפני שאני מביא לך אותו בבקשה אל תעשה לי בעיות אנחנו נטוס ביחד ונחזור ביחד ברגע שאמא שלך תבריא מבטיח?״ הנהנתי כשדחפתי עוד בגדים למזוודה.