עד שתישאר

פרק 4

~דניאל~

השעה אפילו לא הייתה עשר וחצי בלילה, אבל אחרי הדייט עם קים הרגשתי עייף. לא משנה מה עשינו אם זה סרט, ארוחה, שיחה או סקס וגם אם היינו ביחד לפחות משעה הרגשתי מותש.
קים שאבה ממני אנרגיות שאף אחד לא יכל להבין. מנסיבות אחרות הייתי מוותר על הזמן שבילה איתה היום ורק, בגלל שתומס לא ענה לשיחות לא הייתה לי ברירה והייתי חייב שמישהו יחזיר אותי הביתה ויצא שקים בדיוק הייתה באזור.
מצאתי את עצמי מחייך מתחת למים הזורמים כשנזכרתי במבט של תאן שהיה מהופנט לקים ״הוא אפילו לא ברמה שלנו.״ צחקתי כשיצאתי מחדר האמבטיה וניגשתי לחדר ארונות שהייה ממוקם בחדר השינה שלי.
הייתי מוכן לשינה, כבר הרמתי את השמיכה וחיברתי את הפלאפון למטען כשהאינטרקום צלצל. מיהרתי ללבוש את החולצה שהייתה מונחת על השידה לצידי וניגשתי לראות מי בדלת בעשב הזאת של הלילה.
פתחתי את הדלת דרך המסך לאחר שהצצתי בצג וראיתי את תומס עומד מאחוריה עם חיוך ממזרי ונופף במעטפה חומה.
״הקדמתי תרופה למכה.״ תומס אמר כשנכס לסלון.
״באיזה הקשר?״
״חקרתי בשבילך קצת על העובדים בבית קפה.״
׳אהה... בגלל זה הוא זנח אותי היום.׳ חשבתי כשתומס הניח את המעטפה על השולחן בסלון והמשיך ״תקשיב חבר שלי אמר שיש שם דברים אישיים על תאן שיאפשר לנו לתפוס אותו בביצים ולגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים.״ תומס סיים את המשפט עם צחוק שלא היה מבזה שום מכשפה.
״קראת מה רשום שם?״
״עוד לא הספקתי, למה?״
״כי אני עייף, נשב על זה מחר.״
״רציני? אתה יודע איזה קשרים הייתי צ...״ תומס לא סיים את המשפט ומצא את עצמו נדחף על ידי לכיוון הדלת.

ברגע שהדלת נטרקה אחרי תומס רצתי לכיוון המעטפה. משהו בבחור הזה סיקרן אותי.
המטפה כבר הייתה בידי כשהפלאפון שלי צלצל מחדר השניה. הבטתי על הצג ולקחתי נשימה עמוקה לפני שעניתי לשיחה. ״כן אבא.״
מאז שטסתי לחו״ל בגיל חמש עשרה ועזבתי את הבית כי רציתי ללכת למסלול טכנולוגי ולא מנהל עסקים וכלכלה, קיבלתי את השיחה הזאת פעם בשבועיים ולפעמים פעם בשבוע.
כבר דיקלמתי בעל פה את השפטים ששמעתי שוב ושוב. השיחות האלה תמיד התחילו בנימוס ואיך שהוא המשיך לצעקות, קללות, איומים והכי חשוב השפלות.
רק ברגע שאנה אחותי הקטנה הייתה מתערבת השיחה הייתה מגיעה לסיומה.
תוך כדי השיחה סידרתי את המיטה ויצאתי מהחדר לעבר המטבח, הסלון וחדר העבודה שלי.
לא משנה מה חשבתי תמיד הייתי עונה. ״צודק אבא.״ ״תן לי הזדמנות אבא.״ למרות, שהיה לי הרבה מה להגיד תמיד בחרתי לשתוק.
כשהשיחה הסתיימה התמוטטתי על המיטה ועצמתי את עיניי.

קמתי בזריזות עוד לפני שהשעון המעורר שהיה מונח על השידה ליד מיטתי צלצל.
רחצתי את פניי, החליף לבגדי ספורט ויצאתי מהבית.
הבטתי בשעון החכם שהיה על ידי. השעה הייתה חמש ועשרה כשיצאתי מפתח הבניין הגבוהה ועשיתי מתיחות, הסתכלתי קדימה, אחורה ולצדדים. עצרתי באיטיות כשהבטתי לימיני. 

לא היה ניתן לפספס את הבחור הגבוה שיצא מהבניין ליד כשאחריו יצאה בחורה קטנטונת. נעצתי מבט חסר בושה בתאן שלא הביט לכיוונו אלא, היה עסוק בלצרפת את הבחורה ׳אז יש לו כסף.׳ הרהרתי לעצמי כשדחפתי  את האוזניות לאוזניים בחרתי שיר והתחלתי לרוץ לכיוון השני. 

המים הקרים על הגוף החם היו כמו משב רוח מרענן ביום חמסין.
כל הריצה לא הפסקתי לחשוב על הבחור הזה ולמה יצא מבניין מגורים של עשירים? מי זאת הייתה הבחורה הזאת לידו? תוך כדי שהמחשבות האלה ממשיכות להציף אותי נזכרתי במעטפה.
יצאתי מהמקלחת בלי לטרוח לשים על עצמי מגבת והשארתי אחרי שובל מים כשרצתי לכיוון המטבח בחיפוש אחרי המעטפה. בדקתי על השיש במטבח, המגירות והארונות. כשלא מצאתי עבר לחדר עבודה והפכתי כל מגירה ומדף אפשרי. כשגם שם לא היה רמז למעטפה חזרתי לסלון וחיפש בין הכריות. הייתי אחוז דיבוק והמעטפה פשוט נעלמה, רק אז שמתי לב לבלאגן שהשארתי אחרי.
לקחתי מגבת, התיישבתי על המיטה והרצתי בראשי את סדר הפעולות של אתמול בלילה. כשלא הצליחתי להיזכר קמתי מהמיטה ניגשתי לחדר ארונות והתחלתי לבחור בגדים. כשסיימתי להתלבש עדיין לא הצליחתי להזכר איפה הנחתי את המעטפה בזמן ששוחחתי עם אבי.

עמדתי מול מכונת הקפה במטבח והוצאתי סיגריה מהקופסא. הפלאפון צלצל וניגשתי לענות. עוד לפני שהספקתי להגיע לנייד השיחה נותקה. הבטתי על המסך בתדהמה לא מצליח להבין איך קרה שלא שמעתי את השתיים ישרה שיחות שלא נענו מתומס.
באתי לחזור אליו תוך כדי שהתקדמתי לפתוח את הדלת ולראות מי מצלצל אצלי בשעה המוקדמת של הבוקר.
תומס עמד מתנשף.
״יש לנו בעיה חמורה.״ לא הספיק להבין מה קרה ותומס כבר ניגש לכיוון החדר שינה תפס את המזוודה ושם אותה על המיטה.  ״תארוז בגדים מיד׳״ תומס ציווה עליי.
הרגשתי מבולבל ולא הצלחתי להבין מה קרה או מה רוצה מממי ועדיין עשיתי בזריזות את מה שביקש ממני.
״מה קרה?״ שאלתי כשיצאתי עם מספר חליפות מחדר הארונות.
״אנחנו טסים. קיימת בעיה עם המפעל.״
״רק זה מה שחסר לי עכשיו.״ אמרתי בקול את מה שאני ותומס חשבנו.
״הזמנתי לנו טיסה דחופה אנחנו צריכים להיות בשדה תעופה עוד שעה לצ׳ק אין, מזל שהיה להם טיסה.״
נעמדתי במקום ולקחתי נשימה עמוקה יודע שזה הולך להיות השבוע הכי ארוך בחיי.