עד שתישאר

פרק 30

~תאן~

ישבתי על הריצפה הקרה ולא הוצאתי מילה, פתחתי קצת את הדלת והתאמצתי להקשיב, לא הצלחתי להבין למה תומס בא לפה כזה מוקדם, אבל לא היה ניתן לשמוע כלום.
בתחושה שלי עברו למעלה מעשר דקות כשדניאל התכופף לכיווני, הוא כבר היה לבוש באחת מחליפות המעצבים שלו, הוא נעל נעליים  וגם השיער שלו היה מסודר.
׳התפשטת לידו?׳ זה הדבר היחיד שעבר לי בראש באותו רגע.

״בוא אליי.״ דניאל הושיט לכיוונו את ידו. התעלמתי מהמחווה, נעמדתי בכוחות עצמי ודחפתי אותו, הוא נפל על הריצפה ואני מיהרתי לחדר השינה. חיפשתי את הבגדים על המיטה ולא מצאתי.
״תומס שם לב לדברים הקטנים,שמתי אותם על השידה בחדר ארונות.״ דניאל נשען על הדלת בלי להיכנס.

נכנסתי לחדר הארונות ויצאתי אחרי מספר דקות מאורגן, דניאל כל הזמן הזה עמד באותו במקום, באתי לצאת החוצה והוא חסם לי את המעבר.
״אל תדאג אני לא אצא לפני שתגיד לי שאני יכול.״  אמרתי בשקט ודחפתי אותו הצידה.
״בייב, מה יש לך?״ דניאל חיבק אותי מאחורה.
״זוז ממני ותפסיק לקרוא לי ככה.״ לא ידעתי מה גרם לי להתנהג ככה מה שהטריף אותי יותר ויותר.
״הבנתי, אני חייב לצאת.״ דניאל ניגש אליי ומיהרתי לקחת צעד אחורה.

כשקיבלתי הודעה מדניאל ירדתי ישר ללובי והתיישבתי על כורסא ליד הקבלה בתזמון מושלם כי בר ויובל נכנסו ללובי והתיישבו לצידי.
״איפה היית אתמול בלילה?״ יובל שאלה בשקט.
״נרדמתי בבית קפה.״
״תכף לא תוכל לישון שם מה תעשה?״
״אני אמצא פתרון.״ עניתי בעצבנות.
״ביחס לזה שישנת בבית קפה השיער שלך רטוב ואתה מריח טוב, שלא כמו הפעמים הקודמות.״ יובל ליטפה ליא את השיער והתכופפה להריח אותו.
״מה יש לך?״ הייתי חסר סבלנות, נעמדתי והתיישב מולה מרגיש באותו הרגע כאב חד בכתף.
״בר, עכשיו אני מבין למה התכוונת שאמרת שאתם כמו משפחה.״ דניאל לחץ יותר ויותר חזק על הכתף שלי, ככל שניסתי לזוז האחיזה של הפכה לכואבת יותר.
״בוקר טוב.״ בר ויובל לא חשדו בכלום ונעמדו צמוד אלינו. באתי לקום ודניאל שלא שיחרר את האחיזה מנע את האופציה הזאת.
״בוקר אור וברוכים הבאים למשפחת דוט, כמו שאתם רואים תומס מחכה לכם ליד הקבלה תיגשו אליו.״ שוב באתי לקום, ״לא אתה.״ דניאל חייך אליי, היה מדובר בעניין של שניות עד שהכתף שלי תצא מהמקום.
״אתה מכאיב לי, תשחרר מיד.״ אמרתי בלחישה ודניאל שיחרר את היד.
״אל תנסה אותי, שלא תגיד שלא אמרתי לך.״ דניאל לחש בחזרה עם שיניים סגורות כשתפס לי את הזרוע חזק.
״תירגע, אני לא רכוש שלך.״
״אני לא אנהל איתך את השיחה הזאת פה.״
״תגיד לי מי אתה חושב שאתה?״ הרמתי את הקול מספיק חזק וגרמתי לכמה אנשים שעמדו סביבנו להרים את העיניים.
״תאן אני מתחנן אלייך, לא פה.״ דניאל לחש והתרחק ממני לעבר תומס ואני מיהרתי להגביר את הקצב.

״על מה דיברתם? דניאל סיפרת לו?״ תומס שאל בסקרנות.
״לא, תספר להם אתה.״
״תודה דניאל, אז אתם רוצים לדעת מה אתם הולכים לעשות במהלך החודש הקרוב?״ תומס אמר בהתלהבות תוך כדי שמגיש לנו כרטיסי עובד.
״מה?״ יובל אמרה בהתלהבות גם כן.
״אז ככה לצערנו לא תוכלו לעבוד ביחד. יצא שבר ויובל יעבדו במשרד אחד ותאן יעבוד במשרד אחר.״ לא הקשבתי לתומס כי הייתי עסוק בתחרות מבטים עם דניאל.
״שנתחיל? ובלי ספויילרים, אבל שתדעו שיש לי הפתעה בשבילכם.״ תומס אמר בזמן שהמעלית נפתחה, נכנסתי ראשון ודניאל נעמד לצידי, עם הגב אליי מדו בר יובל ותומס.
הוא ידע שאני כועס עליו וניסה לתפוס את הזרת שלי כשאף אחד לא הבחין, מיהרתי להרחיק את היד ממנו והכנסתי אותה לכיס המכנסיים.
״דניאל.״ תומס הסתובב, ״זאת הקומה שלך, אתה יכול לצאת.״
״אני רוצה להמשיך איתכם.״
״טוב.״ תומס ענה בזמן שלחץ על הכפתור סגירת דלת והמשיך, ״בגלל שעכשיו סופית אתם חלק מאיתנו רצינו לדאוג לכם כפי שאנו דואגים לכל העובדים שלנו.״ דלת המעלית נפתחה ויצאנו למסדרון שהיה כולו שטיח מקיר לקיר כמו בבתי מלון. בר ויובל מיהרו להסתכל עליי. אחרי כמה צעדים תומס נעצר ופתח את אחת הדלתות, ״אתם תוכלו להתגורר פה בבניין עם העובדים שלנו.״ תומס פתח את הידיים והרים את הראש כאילו הוא כומר בכנסייה שנושא את הדרשה של יום ראשון. ״ובטוח זה יותר זול ממה שכל אחד מכם משלם היום על שכירות.״
״אתה יודע שאנחנו גרים היום ביחד נכון?״ אמרתי אחרי שעשיתי סיבוב ונזכרתי בחדר דומה שתומס הראה לי.
״מה?״ תומס שאל בפליאה.
״כן״ יובל ציחקקה. ״לא ידעת שאני ובר זוג?״
״לא. רגע, אז מה זה אומר? שרק תאן צריך חדר ואתם צריכים ביחד חדר?״ כל הזיקוקים שהיו לתומס בעיניים נעלמו ודניאל שעד עכשיו שתק החליט ‏להתערב בשיחה.
״בואו אני יעשה לכם סדר, מה שתומס מתכוון זה שבגלל שבמסעדה הולך להיות אלכוהול, יכול להיות שלפעמים המקום יעבוד עד שעות קצת יותר מאוחרות ואנחנו רוצים לדעת שאתם מגיעים בשלום הביתה. אם תחליטו לעבור לפה אנחנו יותר מנשמח, זה לא בחינם. אתם עדיין משלמים שכר דירה, אבל אם תבחרו להישאר בדירה שלכם גם בסדר,  זה נטו מהמקום של לדאוג לכם.״ דניאל לקח אוויר והמשיך, ״עובדי המסעדה לא יקבלו פרווילגיות כמו זה, רק אתם מסיבה אחת פשוטה שבחרתם להישאר איתנו, היה חשוב לנו להוקיר לכם תודה.״ דניאל הביט ישירות בעיניי ואני מיהרתי להחזיר לו מבט קר.
יובל ובר נעמדו כל אחד בצד אחר שלי ודחפו אותי לחדר.
״תנו לנו כמה דקות לבד טוב?״ יובל חייכה כשסגרה את הדלת אחרינו,