His Game (3)

23

דייגו:
יומיים עברו והיא עדיין לא קמה.
אני יושב שם ומביט בגופה, לקחתי הפסקה מהמאפיה למשך יומיים אב אני לא יכול לא לעבוד יותר.
אורורה ואיזבלה מגיעות לפה ומביאות אוכל.
כשאנ׳גל שאלה אותי למה היא בבית חולים לא הייתה לי תשובה לתת לה, אולי כי אני הסיבה לכך.
ידי מלטפת את ידה ומחזיקה אותה, אני נוגע בעור העדין שלה ומנסה לחשוב מה היא הייתה אומרת.

אורורה נכנסה לחדר ואני יצאתי החוצה, ״היי אדון מנצ׳יני...״ אחת מהאחיות ניגשה אליי בקול פלרטנני כשהיא מנסה להראות את השדיים שלה.
״אני יכול לעזור לך?״
״יש דרך שבה אתה יכול לעזור לי...״
״תעופי לי מהפרצוף.״
״למה? אני יכולה לטפל בך...״
״אני אוותר על התענוג הזה, ארוסתי שוכבת ממש במיטה פה בבית חולים.״
״אבל היא בקומה דייגו.״
״שלא תעזי לקרוא לי בשם שלי, ושלא תעזי לדבר עליה. ברור?״
״כן, סליחה.״ היא אמרה ורצה אל אחד החדרים.

חזרתי לחדר שלה ועמדתי ליד המיטה שלה.
״היי לוחמת אחת, אני רק רוצה להגיד לך שאני גאה בך שאת עוברת את זה, אל תוותרי. אני צריך אותך חיה ונושמת, אני באמת מצטערת שלא הצלתי אותך מלטבוע אבל תמשיכי להחזיק את הראש מעל פני המים. אני מאמין בך.
בבקשה אל תשאירי אותי לבד מותק, שתדעי שאני עדיין לא שכבתי עם אף אחת, זה קשה אם להיות כנה, את נמצאת בראש שלי כל יום כל היום. היד שלי כבר כואבת, אני אוהב אותך לוחמת קטנה.״
נישקתי את ראשה ולאחר מכן אחד הרופאים נכנס.
הוא עשה עוד בדיקות ואמר שבינתיים הגוף שלה יציב ושיש סיכוי שהיא תצא מקומה אבל זה עדיין לא בטוח.

כשחזרתי הביתה שמתי לב שיש אוכל על השולחן.
אורורה יצאה מהחדר שלי וחייכה, איזבלה יצאה אחריה ובידיהן הבגדים של סול שנשארו פה.
״אה אני רציתי לשאול אם אני יכולה לכבס את הבגדים שלך?״
״תכבסי רק את שלי, את שלה תשאירי על המיטה.״ אמרתי ואורורה הנהנה.
איזבלה התקדמה לעברי והבטן שלה הקשתה עליה ללכת מהר, היא פתחה את זרועותיה וקירבה את ראשי אליה.
היא החזיקה את ראשי ואני נשברתי בזרועותיה, ״היא תהיה בסדר דייגו.״
״ואם לא? ואם היא לא תצא מקומה איזבלה?״
״היא תצא מקומה דייגו, אנחנו מכירות אותה מספיק טוב בשביל לדעת שהיא תעבור את זה.״ קולה של אורורה נשמעה ולאחר מכן ידה ליטפה את גבי.
״אני נתתי לה לטבוע אורורה.״ קולי היה שבור וסדוק.
״אתה לא. דייגו, אתה לקחת אותה בזמן לבית החולים. הרופאים אמרו שאם היית מגיעה כמה שניות מאוחר יותר היא כנראה לא הייתה אפילו בקומה.״

רפאל ולוקאס נכנסו בדלת ולצד רפאל התאומים עמדו, אנג׳לינה ניגשה אליי וחיבקה את הרגל שלי.
רכנתי והרמתי אותה לידיי, היא נישקה את הלחי שלי וניגבה דמעה שאפילו לא ידעתי שזלגה על פניי.
״הכל יהיה בסדר דוד דייגו.״ היא אמרה בשקט וחיבקה אותי, רפאל עזר לאורורה לערוך את השולחן ומייקל ישב ודיבר עם לוקאס ואיזבלה.
אנג׳לינה רצתה שאני אקח אותה לחדר שלי וכשהיא סגרה את הדלת היא הביאה לי דובי.
״אתה יכול לתת את זה לסול?״ היא שאלה והושיטה לי את הדובי האהוב עליה.
״את בטוחה שאת רוצה לוותר עליו אנג׳ל?״
״אמא אמרה לי מה קרה לסול, היא אמרה שהיא כמו בשינה של הדובים בחורף ואני רוצה שהיא תתעורר עם הדובי הזה. אתה יכול לתת לה? בבקשה?״
״כן אנג׳ל אני אתן לה את זה פעם הבאה שאני אראה אותה...״
״תודה דוד דייגו.״ היא אמרה וחייכה אליי.

אחרי שאכלנו רפאל דיבר איתי ועם לוקאס על משלוח סמים שאמור לצאת מחר, כולנו נהיה שם באותו זמן ולאחר מכן אני אלך חזרה הביתה.
אורורה אמרה שהיא תבוא איתי מחר לדירה של סול ואנחנו ננקה אותה, היא מבולגנת מהפעם הקודמת שהייתי איתה שם.
אנג׳לינה ביקשה להישאר פה ואחרי שכנועים רבים אמרתי לאורורה שזה בסדר שהיא תהיה פה ושהיא לא מעיקה עליי.
״דייגו הכל בסדר אתה לא חייב להסכים, אתה במצב רגיש עכשיו-״
״הכל בסדר אורורה, זה ישמח אותי אם אנג׳ל תישאר פה.״ אמרתי והיא חייכה אליי חיוך מנחם ויצאה מהדירה עם רפאל ומייקל.
הלכתי אל החדר שלי ואנג׳לינה ישנה בחדר לידי, אורורה כבר קלחה אותה והלבישה אותה בכותנת של רפונזל.
דפיקה חלשה נשמעה על דלת חדרי ואז דמותה של אנג׳ל הופיעה.
״דוד דייגו?״ קולה היה שקט.
״כן אנג׳ל?״
״אני יכולה לישון בחדר איתך ולא בחדר אורחים?״
״כן אנג׳ל, בואי.״
״אני אוהבת אותך דוד דייגו.״
״אנמ גם אוהב אותך אנג׳ל.״

אחרי כמה דקות אנג׳לינה ישבה במיטה והסתכלה עליי, היא לא דיברה אלא רק הביטה בי. היא פתחה את פיה להגיד משהו אבל לא אמרה כלום.
״כן אנג׳ל?״ שאלתי והיא חייכה.
״אתה רוצה לעשות איתה ילדים?״ היא שאלה ואני הרמתי גבה בשאלה, ״אמא אמרה שאחרי שהיא התחתנה עם אבא אנחנו הגענו לפה... אז אתה רוצה להתחתן איתה ולעשות איתה ילדים?״
״אמממ אני, אני לא חשבתי על זה אנג׳ל.״
״אתה משקר לי. אבא ואמא לימדו אותי לדעת מתי בן אדם משקר.
אתה רוצה להתחתן איתה?״
״כן אנג׳ל.״ אמרתי והיא חייכה, היא התקרבה אליי והתכרבלה לצידי, אחרי עשר דקות היא נרדמה בזרועותיי כשהיא מחבקת אותי.

רציתי את סול לעצמי.
רציתי להתחתן איתה.
רציתי לעשות איתה ילד או שניים.
רציתי לבנות איתה משפחה.
אבל הכל זה דגש על רציתי, אני רק מחכה שהיא תתעורר.
אני אנקום את מה שקרה לה.
התכחשתי לזה שאני אוהב אותה הרבה זמן אבל אין טעם להמשיך להילחם, אני מפסיד בקרב מולה.
מול האהבה שלי כלפיה.
זה קרב מיותר, אני מוכן לעשות הכל בשבילה. אני אוותר על עצמי בשבילה. היא הכל בשבילי ואני מטומטם שהבנתי את זה רק עכשיו.
אני אסכים לשלם הון בשביל להתחלף איתה, או לראות אותה מחייכת עוד פעם אחת לפחות.