His Game (3)

24

דייגו:
*שבועיים מאז שסול בבית חולים*
נכנסתי אל החדר שלה בפעם המיליון וצפיתי בה.
השעה עכשיו הייתה שבע וחצי בערב, כל יום אני מגיע לראות אותה וכל יום אני מצטער שלא הצלתי אותה.
אני יושב לידה ואין עדכון חדש לבינתיים, הבובה שאנג׳לינה ביקשה שאביא לה נמצאת ליד הראש שלה במיטה.
״היי לוחמת קטנה, אני גאה בך שאת לא מוותרת...״ קולי שקט כמו הים.
ליטפתי את ידה ולפני שהבנתי מה קרה נרדמתי והרבה יותר מהר ממה שציפיתי, הרגשתי תזוזה בידי ופתחתי את עיניי.
הבטתי ביד של סול, מקווה להרגיש את מה שהרגשתי קודם לכן. לאחר כמה דקות האצבע שלה זזה וליטפה את כף ידי.
הזעקתי את האחיות והרופאים והם ערכו לה בדיקות, חיכיתי מחוץ לחדר ואורורה באה לידי.
״היא ערה?״
״אני לא יודע עדיין.״
״אמרתי לך שהיא תצא מזה.״
״אורורה, לא בטוח שהיא התעוררה.״

לאחר משהו כחצי שעה הרופאים יצאו ואני קמתי לעברם.
הרופא הראשי שטיפל בה ניגש אליי וחיוך קטן הופיע על פניו, ״תדבר.״ פקדתי.
״היא התעוררה, הגוף שלה יצא מהקומה והיא עכשיו מתאוששת.״
״אני יכול לראות אותה?״
״כן, בוודאי.״ הוא אמר ולא בזבזתי שנייה אחת, עיניה של סול היו פתוחות והיא הביטה ברופאים שהקיפו אותה.
״צאו מהחדר.״ אמרתי והם הביטו בי, ״אדון מנצ׳יני, יכול להיות שיהיה לה קשה להיזכר בדברים אז אל תעמיס עליה...״ הם אמרו ואני הנהנתי לחיוב.

הלכתי ליד המיטה שלי ועיניה זזו והסתכלו עליי, היא הביטה בי בשאלה ואני התיישבתי בכיסא לידה.
״איך, איך את מרגישה?״
״אה, אני בסדר. תודה.״
שתיקה תקפה את החדר והיא לא הורידה את עיניה ממני, ״אממ אני יודעת שזה כנראה מוזר אבל, מי אתה?״ היא שאלה ואני הרגשתי את ליבי נעצר.
״מה?״ שאלתי והתעלמתי מהגוש שנתקע בגרוני.
״מי אתה? בן דוד?״
״פאק לא.״ קולי היה צרוד וסדוק.
״דייגו תירגע אני יודעת שזה אתה, אוי אלוהים אתה צריך לראות את הפרצוף שלך.״ היא צחקה בדיוק כשדמעה זלגה במורד פניי.
״אל תעשי את זה שוב, אלוהים,  את חולת נפש.״ אמרתי והתקדמתי אליה, ידי ליטפה את פניה והיא ניסתה להתיישב ואני עזרתי לה.

״התגעגעתי אלייך.״ היא הודתה ואני הייתי מופתע מכך.
״אני גם התעגעגעתי אלייך מותק.״
״שתדע שאני שמעתי הכל.״
״מה זאת אומרת?״
״יש פעמים שאנשים בקומה שומעים את מה שאנשים סביבם אומרים, אז אני שמעתי כל מילה ומילה שאמרת...״
״אה,״
״אתה ממש חמוד שאתה מסמיק שפריצר.״
״תשתקי.״ אמרתי והיא חייכה וצחקה, ידה ליטפה את ידי ואלוהים כמה שהתגעגעתי אליה. חיוך גדול נפרש על פניי כשהבטתי בחיוך שלה.
״לגבי מה שאמרת על היד שלך...״
״שלא תעזי.״
״לא אמרתי כלום שפריצר... אבל באמת לא היית עם אף אחת אחרת?״
״לא הייתי עם אף אחת אחרת מותק.״
״אז אוננת במשך כמה שבועות?״
״את לא מבינה אפילו כמה כואבת לי היד.״ היא פרצה בצחוק מתגלגל ולאחר מכן השתעלה.
״קארמה על מה שעשית לי מקודם...״
״תשתוק.״ היא אמרה בין צחקוקים לא פוסקים, ליטפתי את שיערה ונשקתי לראשה.

לאחר שהיא לא הפסיקה לשאול שאלות על כמה זמן היא פה ומה קרה בזמן הזה היא התחילה להיות רעבה ואני הזמנתי לה אוכל אחרי שהיא התחננה לא לאכול מהאוכל בבית חולים.
אורורה נכנסה עם שקיות של אוכל סיני וחייכה אלינו, אנג׳לינה נכנסה בריצה ורפאל ומייקל אחריה.
״סולללל!״ היא אמרה וחיבקה אותה, ישבתי ליד סול במיטה של הבית חולים והיא הניחה את ראשה עליי.
״תאכלי מותק.״
היא הנהנה וכולם אכלו בשקט, הרופא נכנס ובדק עוד כמה דברים אחרונים כדי לאשר שהכל תקין ובסדר איתה.
אורורה דיברה איתה ואני שמתי לב שהיא עייפה, ״אולי תמשיכו לדבר מחר אורורה?״ שאלתי והיא הבינה את הרמז וחייכה אליי.
קמתי מהמיטה של הבית חולים ובאתי לצאת מהחדר אבל קולה של סול עצר אותי.
״אל תלך. בבקשה דייגו.״ קולה נשמע כמו תחינה ולא יכולתי להתנגד לה, חזרתי לשכב לידה במיטה והיא התקרבה אליי.
עיניה נעצמו והיא שקעה לשינה עמוקה, היא נראתה כל כך יפהפייה ושלווה. אני אעשה הכל כדי שהיא תצא מפה ולא תחזור לפה שוב.

במהלך הלילה גופה של סול זז לצידי והיא מלמלה מילים לא ברורות,
״אני לא רוצה להיות פה.״ זה כל מה שהצלחתי להבין.
ידיה רעדו וכך גם גופה, ראשה זז מצד לצד ודמעות שטפו את פניה.
״היי מותק, זה רק חלום תקומי.״ אמרתי בקול רם וניערתי את גופה הרפוי, היא פקחה את עיניה ואישוניה היו רחבים והעידו על פחד.
ברגע שהיא קלטה אותי היא נצמדה אליי כמו חיה מפוחדת ולא זזה ממני לרגע אחד.
״דייגו תגן עליי. אני מבקשת ממך.״ היא התחננה וליבי נקרע כששמעתי את הפחד בקולה.

זרועותיי עטפו וחיבקו אותה והרופאים נכנסו לבדוק שהכל בסדר, הסברתי להם מה קרה ואחת מהאחיות שאלה את סול אם היא מעוניינת לפנות לפסיכולוגית.
״אני לא צריכה פסיכולוג.״ היא אמרה בכעס וכשהאחות שאלה שוב והתקרבה אליה היא תקפה אותה.
משכתי את גופה אליי ודרשתי מהם לצאת.
״תעזוב אותי דייגו.״
״לא מותק. עזבתי אותך פעם אחת וראיתי מה קרה.״
״דייגו תשחרר אותי!״
״אני לא רוצה...״
״אני שונאת אותך עכשיו.״
״זה בסדר, גם אני אוהב אותך מותק. תחזרי לישון.״ אמרתי והיא הוציאה נשיפת כעס אך לא התנגדה לי.

כשהיא שכבה בזרועותיי הרגשתי את ליבי שלם.
היא הייתה חלק ממני.
היא הבחורה היחידה שגנבה את ליבי.
היא הבחורה היחידה שליבי השתוקק לה.
״אני אוהב אותך.״ אמרתי בלחש וידיי ליטפו את פניה העדינות,
אני לא רוצה אותה.
אני זקוק לה.
אני צריך אותהס
אני זקוק לה כמו אוויר לנשימה, לא הבנתי את זה מוקדם יותר אבל כל המשחק המטופש הזה שהתחלנו אני מסיים אותו.
אני זקוק לה לצידי במשך עשרים וארבע שעות ביממה.
אני צריך לראות את הפנים שלה כל הזמן.
ואני מתכוון לעשות משהו לגבי זה, אומנם אני התחלתי את המשחק אבל אני גם זה שהפסיד בו.
המלחמה הזאת הייתה מטופשת כי היא ניצחה במלחמה.
היא ניצחה וזכתה בלב שלי.