השטן שלי

~פרק 7~

נ.ק אדריאן:
תפסתי את ידה של קים והיא הסתכלה עליי מבוהלת אחרי שצרחה את חייה, ״תרגעי!״ צעקתי עליה והיא עיקמה את מבטה אליי בכעס. ״מי אתה חושב שאתה שאתה צועק עליי?״ שאלה וגילגלתי את עיניי בזלזול. ״הבן אדם שחיפש אותך כמו מטורף רק כי לך התחשק להעלם מבלי להודיע!״ צעקתי עלייה שוב ואשמה נראתה על פניה. ״נגמרה לי הסוללה ונרדמתי זה לא שהתכוונתי-״ קטעתי אותה, ״מספיק עם הזיוני שכל האלה. טעית״ הדגשתי והיא הסתובבה כדי לא להביט בי.

״מי אתה שתגיד לי מה לעשות?״ שאלה בהתרסה
״תספיקי״ צלמתי לה בכעס ״עם מה?!״ שאלה שוב בכעס. ״עם הגישה הזו שלך״ אמרתי והיא השפילה את מבטה. ״אתה בא לפה. צועק וכועס עליי כי נעלמתי. ממתי אכפת לך איפה אני?״ אוקי אז אולי אכפת לי ולעולם לא אגיד לה את זה.

״כי אור משתגע מדאגה הוא כמעט מת מדאגה בגללך. אכפת לי ממנו. לא ממך.״ הדגשתי באכזריות והיא הרימה את מבטה אליי. עיניים שידרו עצב לעיניי שהתחלף בכעס בנשימה אחת.
״אני אעזור לך ללמוד מתי שיהיה לך לב ומוח!״ צעקה בסערה, ״שזה אף פעם!״ ״אדיוט!״ המשיכה לצעוק וניסתה להשתחרר מידי. ״תשחרר״ דרשה ״לא״ אמרתי ״אני לא שואלת אותך!״ אמרה בזמן שהכעס של רק גובר ״אני מצטער אם פגעתי בך בסדר?״ צעקתי והיא הסתכלה עליי מבולבלת.

״אתה מה?״ שאלה אותי ״הפסקת לשמוע?״ שאלתי ‏בציניות אבל נראה שהיא לא מתכוונת לצחוק.
״תגיד את זה שוב.״ דרשה ופערתי את עיניי.
״ממש לא״ גיחכתי והיא המשיכה להביט בי במבט חודר. ״בסדר״ נאנחתי ״אני מצטער אם פגעתי בך״ אמרתי בתבוסה.

״יופי״ אמרה בחיוך ״עכשיו את שמחה?״ שאלתי אותה בזלזול ״כן שמחה מאוד״ ענתה בציניות מוגזמת ״עכשיו בואי נחזור הביתה אור משתגע״ אמרתי וקמתי מתקדם לאוטו ויודע שהיא מאחוריי נכנסתי לאוטו שומע את הדלת שליד מושב הנהג נפתחת והיא נכנסה לבפנים. בזמן שהיא חוגרת את עצמה התקשרתי אל אור להודיע לו על זה שקים איתי אחרי צילצול אחד אור ענה במהירות ״הלו?״ של כדי לבדוק אם אני פה, ״מצאתי אותה״ אמרתי לו ״איפה אתם!״ צעק ״בדרך לבית שלכם״ הודעתי לו ״אוקיי ניפגש שם״ אמר אור בהקלה וניתקתי לאחר שאמרתי ביי.

״קים״ קראתי לה והזזתי את המבט שלי אלייה ״מה״ שאלה בעצבנות ״את תוכלי לעזור לי ללמוד לבגרות?״ שאלתי אותה שוב מנסה את מזלי
״אני אחשוב עלייך״ ענתה בציניות ״לא קים תעני ברצינות״ דרשתי בזמן שפניתי בכיכר מתקרב לביתה ״אני אחשוב על זה״ אמרה והסתכלה על החלון, היא הייתה שקטה כל הנסיעה עד שהגענו והיה ניראה שהיא חושבת על זה.

אני צריך להיות נחמד אלייה לקנות לה דברים, לעזור לה כדי שתרצה לעזור לי. ברגע שהגענו אור כמעט זינק על האוטו. הוא עמד בכניסה לבית ליד הדלת, שיערו מבולגן ופניו עייפות ומאוד כועסות.

פתחתי את החלון ״למה נראה לך את נעלמת ולא עונה?!״ שאל בצעקה ״לא היה לי טעינה בטלפון״ הסבירה באדישות ויצאה מהרכב  החניתי את האוטו, יוצא ממנו, ממהר ללכת אחרת תפתח מלחמת עולם שניה, מיהרתי להרגיע את אור,
״אור תירגע״ מלמלתי לו ברוגע ״לא רוצה למה היא לא הודיעה לי שהיא יצאה מהבית ספר!״ צעק בכעס ונעץ בה מבט, ״יותר כמו הבריזה מהבית ספר״ הוא נזף בה והיא גילגלה עיניים. ״הברזתי נכון ולא אמרתי כי לא רציתי״ התחצפה כמו שהיא תמיד עושה וראיתי את העצבים של אור מתחילים לחגוג,