השטן שלי

~פרק 8~

נקודת מבט קים:

המשכתי את שאר היום בבית ספר באנרגיות די מטורפת. לאחר הנסיעה שהייתה לי בבוקר עם אדריאן לא יכלתי שלא להרגיש טוב. בחיים לא נסעתי על אופנוע כי פחדתי ואת האמת אני ממש שוקלת להשיג אופנוע ולנסוע עליו גם.

הייתי בשעה האחרונה שלי בבית ספר, המורה איך שהוא גילה שהברזתי לו פעם קודמת והשאיר אותי שעתיים! אני פה עד 14 רציתי להתנגד אך הוא אמר שיגיד להורים ולא באלי נזיפות מהם. אז ויתרתי בלית ברירה. בזמן שפתחתי את הלוקר, מחפשת את מחברת הציורים שלי כדי שיהיה לי מה לעשות בשיעמום הזה.

אך לאט לאט עובר הזמן ואני לא מצליחה למצוא.
ראיתי את אדריאן בזווית עיין בא אליי.
״את מחפשת את זה?״ שאל והראה לי את המחברת שחיפשתי כלכך הרבה זמן נראלי שאני עומדת לאחר למורה. ״מה?״ אמרתי בהלם , ״איך מצאת את זה?״ שאלתי ופערתי את עיניי כשהבנתי שזה באמת שלי. ״יש לך שם ציורים מאוד יפים,״ קרץ אליי וחייך בשעשוע וליבי נחת מהמחשבה שהוא ראה את הציורים שלי. ״למה שתפתח?!״ צעקתי עליו והוא התעלם משאלתי. ״כן! תביא את זה״ ביקשתי יותר כמו דרשתי ״בואי ותיקחי״ התגרה ותפסתי את המחברת אבל הוא לא שיחרר והרים את ידו. אדריאן מאוד גבוה , הוא ענק. והוא ידע שאם ירים לא אגיע. וזה עצבן אותי. כי המחברת הזו באמת חשובה לי! ״שחרר את המחברת״ דרשתי ממנו ״משחרר״ אמר ומשך את ידו למעלה , מעדתי ונפלתי על אדריאן. שמעתי את אדריאן צוחק לעצמו ומתוך אינסטינקט ידו נכרכה סביבי , בזמן שאני מסמיקה ברמות. לקחתי במהרה צעד אחורה , מעיפה את ידו ממותניי. ״קדימה אדריאן תביא את זה כבר ונסיים עם זה..״ מלמלתי ביאוש ״חשבת על זה?״ שאל והבנתי למה התכוון וגילגלתי את עיניי.

״אם איך שאתה מתנהג כרגע הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעזור לך,״ הדגשתי ,״ אולי להעיף לך משהו לראש ולקחת את המחברת.״ אמרתי והוא גילגל את עיניו בזמן שחיוך ילדותי על שפתיו.

״אדריאן יש לי ריתוק ואם לא תביא לי את המחברת אני אאחר. אני לא רוצה עוד צרות תביא לי בבקשה״ אמרתי בהתחננות.

לפעמים צעקות לא יעזרו , אולי לבקש נעים ונחמד יגרום לו להביא לי. ״טוב..״ מלמל והניח את המחברת בידיי. ״אבל! אני דורש שתחשבי שוב על אם תוכלי לעזור לי!״ קרא בזמן שהלך עם הגב אליי , ״אתה פשוט הולך לשאול אותי לגביי זה כל פעם שתראה אותי?!״ צעקתי בהלם והוא הנהן בזמן שיצא מביניין.

הגעתי לספריה וראיתי את המורה יושב בשולחן הלכתי לכיוונו להגיד לו שהגעתי ושלא ירשום לי חיסור. ישבתי במקום שקט, שמתי שירים האוזניות והתחלתי לצייר. לאחר זמן היה צילצול ״אני יכולה ללכת?״ שאלתי את המורה ״כן״ מלמל ״ושלא יקרה שוב!״ קרא והלכתי לכיתה של אור לבדוק אם הוא שם. הגעתי לכיתה שלו וראיתי שאין שם אף אחד. מה ציפיתי.. התקשרתי לאור אחרי כמה צילצולים זה העביר אותי לתא הקולי. התקשרתי לאדריאן הם תמיד ביחד אולי הוא ידע איפה הוא,  אחרי כמה צילצולים הוא ענה. ״הלו״ ענה ״אדריאן אתה יודע איפה אור?״ שאלתי אותו ״כן, הוא בכדורגל למה?״ ״מתי הוא מסיים?״ שאלתי אותו ״עוד שעה״ ענה נאנחתי , אין לי כוח לחכות שעה שלמה עד שהוא יסיע אותי הביתה!  ״איפה אתה?״ שאלתי אותו ״אני בבית״ מלמל  ״אתה יכול לבוא לאסוף אותי?״ שאלתי אותו ״ולמה לי לעשות את זה?״ שאל בשעשוע וגנחתי בכעס. ״אדריאן!״ קראתי באזהרה והוא גיחך. ״שתי דק אצלך נסיכה״ מיד ניתקתי מרגישה את פרצופי מאדים מהכינוי. הוא סתם מתגרה בי.