נקודת מבט של סאם
"את תירדמי לשינה ממש עמוקה , ואחר כך ארדוף אחרייך בחלומות שלך" הוא אומר , אבל אני לא יכולה לראות את פניו . "מי אתה ?" אני שואלת . אני פאקינג מפחדת ממנו ,אני פאקינג מפחדת מהמפלצת שמאחוריי המסכה. "אני הסיוט הכי גדול שלך" הוא משיב. הוא מוציא מאחוריי גבו באיטיות את אקדחו , לא מהסס ויורה בי.
הירייה נשמעת לי מוכרת (ירייה יכולה להישמע מוכרת בגלל סוג האקדח ) . היא הייתה בסיוטים הקודמים שלי -כשנפלתי מאדן החלון , כשניסיתי למצוא משהו שיקשר אותי אל הוריי בבית ילדותי אבל אז אותו בחור בעל המסכה יורה בי . גם עכשיו אותו צליל של הירי מצטלצל באוזניי.
הבחור הזה פשוט לא עוזב אותי.
"לא!" אני צועקת ,ולאחר שנייה הכול שחור כמו בפעמים הקודמות שאני נפגעת . הירייה מחזירה אותי למציאות , אני לא רואה שום דבר אבל הקולות שמתלחששים סביבי גורמים לי להבין שאני בהכרה. זה מחזיר אותי למציאות העיוורת. "רק באתי לראות . . ." ולאחר שניות הקול של הגבר חוזר לדבר. "אני לא עשיתי שום דבר רע".
"מה לעזעזל קורה כאן?! תגלגלו את הנערה לחדר ניתוח ברגעים אלו. אתה אדוני .." האדם בעל הקול העמוק צועק , מפסיק את צעקותיו "אתה הולך למשטרה". הוא אומר למישהו. "אני לא עשיתי שום דבר רע, רק רציתי לראות אותה " אני מכירה את הקול הזה. הוא היה איתי בנשף הצדקה , רוב הזמן ביליתי בחברתו כשהייתי קטנה , הוא היה מין אבא שלישי שלי (דוד טוד נמצא במקום השני אחרי האבא הביולוגי שלי) . אף פעם לא תיארתי לעצמי שדוריאן יבוא לבקר אותי בבית החולים.
"דוריאן ? דוריאן בוא לכאן " אני אומרת בהתחננות . שום תגובה לא באה אחרי זה . "תגלגלו אותה לחדר ניתוח" מישהו צועק.
-
"היא לא תחיה אדוני , היא איבדה המון דם ". אני שומעת את הקליק של העט נשמע ברקע "כמה פעמים אני יכול לחזור על זה יוסטון? תאמין בניסים ! בפעם המאה ליום הזה אני אגיד לך תאמין בניסים". הקולות נחלשים ואני חוזרת למקום שבו הייתי לא מזמן . אל החלום שלי או יותר נכון סיוט.
"חשבת שתוכלי להתחמק ?" הוא צוחק ברקע . "את אולי יפה אבל את לא חכמה כמו שחשבתי . תברחי מהר דובשנית. השעון מתקתק" קול התיקתוק של השעון מרחף בין אוזניי. "תעזוב אותי ,בבקשה " אני מתחננת . אני מסתובבת בחר החשוך עד שאני רואה אי שם אור קטן בצבע לבן . אני מתחילה להתקדם לאט עד שאני לא יכולה להתאפק ומתחילה לרוץ אל האור הלבן. בשנית הקטנות שבהן אני רצה אני מדמיינת לעצמי חיים שקטי , אני פשוט מתארת לעצמי גן עדן.
זהו . אני עכשיו כמה מטרים מהגן העדן שאני מדמיינת לעצמי, כאילו בין השחור והלבן , בין הגיהנום לגן העדן . אני כמעט שם . . .
משהו תפס בידי. מהדק את האחיזה במפרק ידי , ממש חזק. אני מנסה להתקדם עם האחיזה לגבול של האור הלבן אבל האחיזה הזאת פשוט משאירה אותי במקומי.
YOU ARE READING
Nightmares 》H.S
Fanfiction" I wouldn't say I'm the perfect man ,but all I can say to you is that I love you, and loved you since I saw you at first , but also I wanted to kill you so badly "
