The Painful Torture

1

אמה:

לא ישנתי כל הלילה.
יצאתי מהחדר שלי ונכנסתי בשקט למטבח, השעון הראה שהשעה עכשיו הייתה חמש בבוקר.
אני מתחילה את הבית ספר בעוד שלוש שעות. פתחתי את המקרר לאט לאט, מנסה לא לעשות רעש.
אם הוא יקום יהיה לי חבל, אני לא רוצה שזה יקרה.
הוצאתי מעדן והתחלתי לאכול אותו בשקט, אחרי כמה דקות סיימתי וחזרתי לחדר שלי. שמתי את כל הספרים שלי בתיק של הבית ספר והחלפתי בגדים.
שמתי מכנס טרנינג ארוך ופוטר מעליי, חיפשתי את המכנסיים של הבית ספר אבל לא מצאתי. כשהלכתי לכיוון הכביסה ראיתי ששכחתי לכבס אותם.
״חרא.״ מלמלתי, לא הייתי מקללת הרבה ולרוב זה קורה כשאני עצבנית או מתוסכלת.

הבטתי בחצאית של הבית ספר והבנתי שאין לי ברירה אלא לקחת את זה איתי, לקחתי את החולצה ודחפתי אותם לתוך התיק שלי.
יצאתי מהבית בשקט והתחלתי ללכת מהר בשביל להגיע לעבודה, אסור לי לעצבן את אבא עוד יותר.
הוא במילא עצבני עליי.

נכנסתי לעבודה והתחלתי לסדר את הדברים, עבדתי במועדון בשכונה שלי והייתי מגישה משקאות ועוזרת בבר.
״היי את! תביאי לי שוט של טקילה.״ אחד מהגברים אמר ואני הנהנתי מבלי להרים את ראשי.
הנחתי את השוט על השולחן והוא לקח את זה, צחקוקים נשמעו ולאחר מכן הבנות השתנקו וצווחו באושר.
המשכתי לעבוד ולנקות את הכוסות, ״תביאי לנו שוטים.״
״כ-כמה אתם ר-רוצים?״ שאלתי בשקט והם התחילו לצחוק בקול רם, קפצתי את ידיי לאגרוף ועצרתי את הדמעות שבעיניי.
״כ-כמה א-אתם רו-רוצים.״ אחת הבנות אמרה והם המשיכו לצחוק, ״גם את מגמגמת וגם את נראית נורא? אני מרחמת על ההורים שלך...״ היא אמרה ואני ניסיתי לעצור את הדמעות.

לא הרמתי את ראשי בשביל לא ליצור איתם קשר.
״תביאי לנו שוטים. מה לא מובן?!״ אותו בחור צעק ואני התחלתי למלא את הכוסות שלהם.
הם שתו ואני המשכתי למזוג להם, הצעקות של הבנות חזרו ואני המשכתי להביט לרצפה.
מיכאלה הגיע אליי ומסרה לי את אחת ההזמנות של משקאות, התחלתי להכין אותם וכשסיימתי להגיש אותם ניסיתי לחזור למאחוריי הבר מהר.
היו לי כוסות על המגש, חלקן היו עם נוזל בפנים וחלק היו ריקות, הייתי צריכה להגיע מהר יותר ולהתחיל לשטוף את הכוסות שוב פעם.

מישהו שם לי רגל ואני התרסקתי על הרצפה עם המגשים, אבל לא נפלתי לבד.
נתקעתי במישהו והשתנקויות נשמעו.
חרא.
התחלתי לאסוף את השברים של הכוסות מהרצפה וצל היה מעליי, אותו בן אדם רכן ועזר לי עם השברים.
הבטתי בידיו וראיתי את הקעקוע המוכר.
משפחת מנצ׳יני.

הרמתי את מבטי ופגשתי במבטו של מייקל.
סומק כיסה את לחיי ואני מיהרתי עם השברים, האנשים מסביב התלחששו והבנות הצביעו עליי וצחקו.
״נפצעת?״ קולו היה עמוק ואני הנדתי את ראשי לשלילה, הבטתי בחולצה שלו וראיתי שהיא מוכתמת.
״א-אני ממש מ-מצטערת, אני א-אשלם לך על ה-החולצה.״ אמרתי בלחץ והוא רק הביט לתוך עיניי, ידיו תפסו את ידיי והנגיעה הקלה הזו הייתה נעימה.
הרחקתי את ידיי ממנו וכשהוא קם אני קמתי אחריו, ״את לא צריכה לשלם לי ילדונת.״ הוא אמר וקרץ לי ואז הסתובב והמשיך לאחד החדרים של הvip.