שרביט השמש

פרק 3

-רוהאן-
''שרביט השמש?'' שאלתי ולקחתי את הספר מקליאן. הוא הנהן. ''אתה תצטרך לתת לי יותר הסבר מזה'' אמרתי. ''תסתכל בספר'' הוא אמר. פתחתי את הספר. בהתחלה המילים לא היו לי מובנות אבל ככל שהסתכלתי עליהן יותר זמן הן נהפכו לאט לאט לאנגלית. ''אלוהים אדירים'' מלמלתי בשקט והתחלתי לקרוא. 'יומנו של וורן ארינגטון, מלאך. תאריך: 54 ללאגולאר, שנת 89 לספירת האלף.
אז עלה לי רעיון. אני אכין מטה, מטה קסם כזה, ואני אכיל בו קסם מלאכים. ואז, בני התמותה יוכלו גם לעשות קסם חזק. אני חושב שזה לא הוגן שהקסם החזק שייך רק למלאכים. אם לבני התמותה גם יהיה את הקסם הזה אני בטוח שהם יעשו בו דברים מדהימים, כל מה שהם צריכים זו רק הזדמנות. המלאכים האחרים לא מסכימים איתי, הם חושבים שלתת לבני התמותה קסם זה מסוכן, אבל אני חושב שזה יעשה פלאים לעולם הזה'. ''אוקי ואיפה נמצא השרביט הזה?'' שאלתי את קליאן. הוא לקח לי את הספר מהיד ודיפדף כמה עשרות עמודים קדימה. הכתב בעמוד הזה נראה הרבה יותר רועד ומבולגן, כאילו מי שכתב את זה היה בלחץ. 'יומנו של וורן ארינגטון, מלאך. תאריך: 36 לסאמבואר, שנת 90 לספירת האלף.
ליצור את השרביט הזה היה טעות חמורה. אני ראיתי למה בני תמותה מסוגלים. אם כוח כזה ייפול לידיים שלהם זה יהיה סוף העולם. ברי המסכן, הם שרפו אותו על המוקד רק בגלל שהוא היה שונה מהם. לאנשים כאלה לא מגיע כוח, הם רק ישתמשו בו כדי להרוס אחרים. אני לא יכול להרוס את השרביט, אם הוא יהרס הוא עלול ליצור חור במציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. אבל אני יכול לפרק אותו. אני אחביא כל חתיכה במקדש שונה, ואני אציב את הנזירים לשמור עליהם, אני אהפוך אותם לשומרי המקדש. אם יגיע בן תמותה שיהיה ראוי מספיק להשתמש בשרביט הוא יצטרך לעבור רשימה של מבחנים, ואם ימצא ראוי הוא יוכל לבנות את השרביט. אבל אני לא חושב שבן תמותה כזה קיים, הם כולם אנוכיים ומרושעים, כולם חןץ מאחד, אבל עכשיו הוא מת...'. ''מאיפה בכלל השגת את הספר הזה?'' שאלתי. ''הוא עובר במשפחה שלי כבר דורות. סבא רבא רבא רבא רבא שלי מצא אותו ליד הקבר של אח שלו, ברי'' קליאן אמר והתיישב לידי. ''ברי? הבחור שנשרף למוות?'' שאלתי. קליאן הנהן. ''וואו, אז אני מניח שנצא למצוא את השרביט הזה כבר היום'' אמרתי. ''אתה תצא'' הוא ענה לי. ''אתה לא תבוא איתי?'' שאלתי. ''אסור לי לצאת מהבית בלי אישור'' הוא אמר והסתכל על הרצפה. ''בן כמה אתה?'' שאלתי. ''25, בשנות אלף'' הוא אמר. ''אתה צוחק עליי? ואף פעם לא יצאת מהבית בלי אישור?'' שאלתי. ''יצאתי, והיו לזה השלכות'' הוא אמר. ''קליאן, בבקשה, אני לא מכיר את העולם הזה, אני צריך מדריך'' התחננתי. הוא שתק לרגע ''אם אני אעזוב עכשיו, אני בחיים לא אוכל לחזור לכאן''. ''ואתה באמת רוצה לחזור למקום כזה? שמחזיקים אותך פה כמו אסיר?'' שאלתי. הוא היסס לרגע והניד בראשו לשלילה. ''אז בוא איתי'' אמרתי. הוא הסתכל עליי לרגע וחיוך התחיל להתפשט על פניו. ''זה כן?'' חייכתי. הוא הנהן בחיוך רחב ''זה כן''. ''מצוין, אז בוא נצא לדרך'' אמרתי ומיהרתי לקום. ''חכה רגע, אני צריך לארוז כמה דברים'' הוא אמר. הוא הוציא תרמיל גדול ממתחת למיטה שלו. התרמיל כבר היה מלא בבגדים וקליאן התחיל להעמיס לתוכו ספרים ודברים אחרים מתוך החדר שלו. ''אני רואה שחשבת לבד על לברוח'' אמרתי. ''השתעשעתי ברעיון אבל אף פעם לא חשבתי שיהיה לי את האומץ'' הוא הודה. ''אז מזל שאני כאן הא?'' אמרתי. הוא צחק בשקט והנהן.

-המכשף האחרון-
הסתכלתי עליהם דרך כדור הבדולח שלי. כל כך שמחים. מזעזע. האלף לא עניין אותי, התמקדתי בבן האדם והספר שהוא החזיק בידו. שנים שאני מנסה להשיג את הספר הזה, וסוף סוף מצאתי אותו. אם הם חושבים שהם ראויים מספיק כדי לאסוף את השרביט שווה לשים עליהם עין. המסע שלהם יוכל להועיל לי מאוד אם הם יצליחו. אז כדאי להם מאוד להצליח...