שרביט השמש

פרק 16

-קליאן-
יצאתי ממקדש האומץ מעורער. לא יכולתי לחשוב על שום דבר. המבחן הזה רוקן אותי נפשית. עצרתי באמצע השביל והתיישבתי על אבן בצד. קברתי את הראש בין הברכיים שלי ונשמתי עמוק. אני חייב להתרכז. אני חייב להשיג את החלק הנוסף של השרביט. רוהאן סומך עליי. קמתי והמשכתי ללכת שוב אל המקדש.
אחרי עוד כמה זמן של הליכה התחלתי לראות את המקדש. הוא נראה בדיוק כמו המקדש הקודם. גדול, ישן, עשוי אבן. מחוץ למגדל עמדו שני שומרים. כל אחד מהם לבש שיריון מתכת בעל עיטורים צהובים. לאחד מהם היה שיער ג'ינג'י קצוץ ועיניים כחולות. לשני היה שיער שחור ארוך ונמשים. ''שלום'' ניגשתי אליהם בחיוך. הם הסתכלו אחד על השני ואז עליי. ''הלכת לאיבוד?'' שאל השומר הראשון. ''לא, אני פה בשביל המקדש'' אמרתי במבוכה. השומר הראשון צחק. השפלתי את מבטי. ''די זה לא יפה דביל'' השומר השני אמר לראשון ואז הסתכל עליי. הוא בחן אותי. ''השגת כבר חלקים אחרים מהשרביט?'' הוא שאל אותי. הוצאתי מהתיק שלי את המוט המוזהב. השומר הראשון נראה מופתע. השומר השני חייך אליי ''תיכנס''. ''תודה'' אמרתי במבוכה ונכנסתי. המסדרון שבמקדש הזה נראה בדיוק כמו המסדרון במקדש השני. נכנסתי להיכל האבן הגדול. במרכז ההיכל היה כיסא, ומולו הייתה מראה. המראה הייתה פשוטה ביותר. לא ראיתי את החלק של השרביט עדיין. הלכתי לכיסא והתיישבתי מול המראה. ההשתקפות שהייתה במראה לא הייתה זהה לשלי. אני ישבתי שם, וחייכתי לעצמי, אבל זה לא מה שבאמת עשיתי. ''שלום?'' אמרתי. השפתיים של ההשתקפות שלי לא זזו. ''שלום?'' שאלתי שוב. ''שלום'' ההשתקפות שלי ענתה לי. היא נשמעה בדיוק כמוני. ''מה זה המבחן הזה?'' שאלתי והסתכלתי מסביב. ''מבחן טוב הלב, ומי יותר טוב לשאול אותך את השאלות מאשר עצמך?'' ההשתקפות שלי ענתה לי. ''אוקי, בטח, תשאל'' אמרתי. ההשתקפות שלי חייכה אליי. ''למה אתה כאן קליאן?'' היא שאלה. ''כדי להשיג את השרביט'' אמרתי. ''ולמה אתה רוצה להשיג את השרביט?'' היא שאלה. ''בשביל רוהאן, כדי לעזור לו לחזור הביתה'' אמרתי. ''זו הסיבה היחידה שלך?'' היא שאלה. ''כן'' אמרתי. ''ואחרי שרוהאן יחזור הביתה, מה אז?'' היא שאלה. ''אז אני.... אני....'' אמרתי. ''אתה...?'' היא שאלה. ''אני אמצא מה לעשות'' אמרתי. ''אתה רוצה שהוא יחזור הביתה?'' היא שאלה. ''בטח שאני רוצה'' אמרתי. ''למה?'' היא שאלה. ''כי זה מה שהוא רוצה, זה מה שישמח אותו'' אמרתי. ''ומה ישמח אותך?'' היא שאלה. ''לעזור לו ישמח אותי'' אמרתי. ''אתה בטוח? מה יקרה כשהוא ילך? אתה הרי לא יכול לחזור הביתה'' היא אמרה. ''אני אמצא מה לעשות'' אמרתי. ''אולי אתה תרצה להשתמש בשרביט, ליצור לעצמך בית משלך'' היא אמרה. ''אני לא אשתמש בשרביט בשביל דבר כזה, אם אני ארצה בית משלי אני אשיג אותו בעצמי'' אמרתי. היא חייכה ''ומה עם רוהאן?''. ''מה איתו?'' שאלתי. ''אתה פשוט תיתן לו ללכת ככה? פשוט תוותר עליו?'' היא שאלה. ''אני לא מוותר עליו, זה מה שהוא רוצה, אני לא יכול להגיד לו להישאר בעולם זר רק כי אני אנוכי'' אמרתי. ''אז זהו? אתה תעזור לרוהאן, תחזיר את השרביט, ותחיה ברחוב?'' היא שאלה. ''אני-...אני-...'' אמרתי במבוכה. ''זה לא מה שאתה חושב עליו נכון? יש לך רעיון אחר בראש'' היא אמרה. הנהנתי במבוכה. ''נו? מה הרעיון הגאוני שלך?'' היא שאלה. ''אני חשבתי שאולי אני יכול לשאול את רוהאן אם אולי זה יהיה בסדר מצידו שאני אולי אצטרף אליו לכדור הארץ'' אמרתי במבוכה. ''ואתה חושב שהוא יסכים?'' היא שאלה. ''אני מקווה שהוא יסכים, וגם אם לא, אני אסתדר'' אמרתי. ''אתה בטוח לגבי זה? אתה בטוח שאם הוא יסרב לך אתה לא תעשה שימוש רע בשרביט?'' היא שאלה. ''אני בטוח'' אמרתי. ההשתקפות שלי חייכה אליי חיוך רחב ''אם כך השרביט שלך''. המראה נעלמה ובמקומה ריחף חצי כדור מוזהב. לקחתי את חצי הכדור מהאוויר והכנסתי אותו לתיק שלי. זהו. אני עם המבחנים סיימתי עכשיו זה הכל תלוי ברוהאן. אם הוא יצליח אז השרביט יהיה שלנו. חייכתי לעצמי. אני בטוח שהוא יצליח, אני מאמין בו.