שרביט השמש

פרק 8

-קליאן-
התעוררתי בחדר מפואר מלא רהיטי עץ. המיטה שעליה שכבתי הייתה רכה כמו ענן. ''הוא מתחיל להתעורר'' שמעתי קול לא מוכר מגיע מעליי. פיקסתי את הראייה שלי על הבחור שרכן מעליי. השיער שלו היה חום ומעליו היה נזר מוזהב שניסה להשתלט על התלתלים שלו. הפנים שלו היו מנומשות ובהירות והעיניים שלו היו תכולות. ''תודה לאל!'' אמר הבחור השני שרכן מעליי. כשראיתי שזה רוהאן חייכתי חיוך רחב ''היי''. הוא חייך בחזרה ''היי''. ''איפה אנחנו?'' מלמלתי וניסיתי לקום. ''אני לא הייתי ממליץ לך לעשות את זה'' הבחור המנומש אמר לי ודחק אותי בחזרה למיטה. ''מה?'' מלמלתי. ''קלי אתה פצוע, אתה צריך לנוח'' רוהאן אמר לי. הסתכלתי עליו. הוא היה חתוך וחבול ברוב גופו והבגדים שלו נקרעו. ''גם אתה פצוע'' אמרתי. ''אל תדאג לי'' הוא אמר ונופף בידו לטיפול. ''החבר שלך יקבל טיפול אחריך'' הבחור המנומש הבטיח לי. ''ומי אתה?'' שאלתי בקול מתגונן. ''קרלי'' הוא אמר והניח את ידו על החזה החשוף שלי. עד אותו הרגע אפילו לא שמתי לב שאני בלי חולצה. היד של קרלי התחילה לזהור באור כחול ותחושת חמימות מילאה אותי. הרגשתי איך החתכים שעל גופי נסגרים ומלאי הקסם שלי התמלא מחדש. קרלי הוריד ממני את היד והסתכל על רוהאן ''ייקח לי זמן לטעון עוד מהקסם שלי אז אתה תצטרך לחכות''. ''בטח, אין בעיה'' רוהאן אמר לו והתיישב לידי. קרלי הנהן והתרחק מהמיטה. כשהוא התרחק ראיתי שמהמותניים ומטה הגוף שלו הוא גוף של צבי. הוא הלך אל האדם השלישי בחדר שלא ראיתי עד אותו הרגע. בחור צעיר ומרחף בעל שיער אפור. קרלי דיבר עם הבחור והיה ברור שהוא לא מרוצה ממשהו. ''מה קורה כאן?'' שאלתי את רוהאן בשקט. ''מה הדבר האחרון שאתה זוכר?'' הוא שאל. ''העיצן ניסה להרוג אותנו'' אמרתי. ''אוקי אז אני אשלים לך'' הוא אמר. ''אתה עשית איזה סוג של קסם וזהרת וכמעט הרגת אותו אבל עצרתי אותך ואז הלכנו ביער והתעלפת וראיתי את דני שהוא הבחור המרחף והוא עזר לי להביא אותך לכאן ואז קרלי טיפל בך ועכשיו התעוררת ואתה ממש חייב לי קצת הסברים'' הוא אפילו לא עצר לנשום. הסתכלתי עליו לרגע וניסיתי לעכל את כל המידע שהוא נתן לי. ''נו? אתה מתכוון להתחיל להסביר?'' הוא שאל. ''כ-כן! בטח'' מיהרתי להגיד והתיישבתי. ''נו?'' הוא שאל. ''אוקי, אז.... זה נושא די אישי אז אל תלחץ עליי יותר מידי טוב?'' אמרתי נבוך. ''ברור'' הוא מיהר להגיד. ''אוקי אז זוכר שדיברנו על זה שאני לא 'אלף טוב'?'' שאלתי. הוא הנהן במרץ. ''טוב אז לאלפים יש דבר כזה שנקרא קסם. הקסם של האלפים עובד בעזרת הלבבות שלהם, ככל שלאלף יש יותר לבבות ככה הקסם שלו חזק יותר ויותר קשה לשליטה. לאלפים ממוצעים יש לב אחד, לאלפים יותר חזקים יש שני לבבות. לי יש שלושה לבבות, מצב מאוד נדיר, זה הופך את הקסם שלי למאוד חזק ומאוד קשה לשליטה, ואת תוחלת החיים שלי לקצרה משל אלף ממוצע. כשאני מאבד שליטה לגמרי דברים יכולים ממש להסתבך ומאז שאני ילד אבא שלי שונא אותי במיוחד בגלל זה, ובגלל סיבות אחרות'' אמרתי נבוך. ''וואו, זה בטח היה קשה לגדול ככה'' רוהאן הניח את היד שלו על שלי ''מה הסיבות האחרות?''. הרגשתי איך העור שלי מתחמם ''זה.... אישי''. ''אה, אוקי, אתה לא חייב להגיד לי'' רוהאן מיהר להגיד בהתנצלות. חייכתי ''תודה''. ''אין על מה'' הוא חייך בחזרה ''וכמה זה תוכלת חיים קצרה יותר?''. ''אלפים ממוצעים חיים מאה שנות אלף, תוחלת החיים הצפויה לי היא שישים שנות אלף, ואני כבר בן עשרים וחמש'' אמרתי. ''אם זה מעודד אותך, בכדור הארץ תוחלת החיים שלך היא מאה ועשרים שנים, שזה גבוהה בהרבה מהממוצע'' הוא אמר. חייכתי ''זה באמת מעודד אותי''. קרלי ניגש אלינו. ''אם סיימתם לדבר כאן אני חושב שאני מוכן לעזור גם לך'' הוא אמר לרוהאן. הוא נראה מותש וחסר סבלנות. ''אתה בטוח?'' רוהאן שאל. ''אני בטוח, ככל שאני אסיים עם זה יותר מהר ככה אתם תלכו מפה יותר מהר'' קרלי ענה לו בחוסר סבלנות. ''אל תתייחסו אליו הוא טיפה עצבני'' דני אמר להתקרב אלינו. ''תסתום'' קרלי אמר לדני והרים את החולצה של רוהאן עד החזה. הסתכלתי על החזה של רוהאן מעבר לקרלי.  אחרי שהבנתי שאני מסתכל מיהרתי להסיט את מבטי ובהיתי בתקרה במבוכה. קרלי הניח את היד שלו על החזה החשוף של רוהאן והיד שלו זהרה באור כחול. החתכים של רוהאן החלימו ברגע וקרלי הוריד ממנו את היד. רגלי הצבי הדקות שלו רעדו לכמה רגעים לפני שהוא קרס על הרצפה. ''אתה בסדר?'' רוהאן מיהר להגיד ורכן אל הרצפה לידו. דני מיהר לעזור לקרלי לקום. ''אמרתי לך שזה יותר מידי'' הוא אמר בדאגה. ''תעזבו אותי!'' קרלי התפרץ על שני הבנים שניסו לעזור לו. רוהאן התרחק ממנו קצת אבל דני לא זז. ''קרלי-..'' דני ניסה להגיד. ''אני רוצה שהם ילכו מפה, שניהם, עכשיו, תסלק אותם מפה'' קרלי קטע אותו והיצא מהחדר ברגליים רועדות. דני נראה מודאג והסתכל על הדלת לעוד כמה שניות אחרי שקרלי עזב. רוהאן ואני החלפנו מבטים נבוכים. דני נאנח והסתכל עלינו ''נראלי שכדאי שתלכו''.