שרביט השמש

פרק 14

-קליאן-
ירדנו מהספינה. אי האבן נראה אפילו יותר טוב מבסיפורים. האי היה מלא בעצים שלא זיהיתי. הם היו גבוהים עם עלים בקצה. האדמה הייתה זהובה ורכה. רוהאן הוציא אוכל מהתיק שלו ואני עשיתי כמוהו. ''אז לאן עכשיו?'' הוא שאל. הוצאתי את המפה שלי ''יש שני מקדשים בצד אחד של האי, ושני מקדשים בצד השני של האי. אתה תלך למזרח, ואני למערב. יש לך עותק של המפה נכון?''. הוא הנהן ''העתקתי אותה''. ''יופי, המבחנים יכולים לקחת זמן אז כדאי שנתפצל עכשיו'' אמרתי. ''אחרי שנשיג את השרביט, במידה ונשיג אותו, איפה ניפגש?'' הוא שאל. ''יש מין קרחת יער כזאת באמצע האי, קרוב לעיר, ניפגש שם?'' הצעתי. הוא הנהן ''נשמע טוב''. ''אז קדימה'' אמרתי והתחלתי ללכת. ''קלי!'' רוהאן קרא לי. הסתובבתי אליו. ''בבקשה, תיזהר'' הוא ביקש. חייכתי ''אני אזהר בתנאי שאתה תיזהר''. הוא צחק ''אני אזהר''. חייכתי והמשכתי ללכת.
הדרך לא הייתה ארוכה כמו שדמיינתי שהיא תהיה. אחרי כמה זמן כבר ראיתי את את התפצלות השבילים. הסתכלתי במפה. ימינה, מקדש האש. שמאלה, מקדש האוויר. פניתי שמאלה. עדיף להתחיל מאומץ. אחרי עוד כמה זמן של הליכה התחלתי לראות את המקדש. הוא היה גדול, עשוי מאבן שכבר הצהיבה מהזמן. בשער עמדו שני שומרים בעלי שיריון מתכת עם עיטורים אדומים. לאחד מהם היה שיער שחור מתולתל ועור שחום, ולשני היה שיער חום נפוח ונמשים. ''ש-שלום'' אמרתי במבוכה. השומר עם השיער הנפוח הסתכל עליי וחייך חיוך רחב ''אתה כאן בשביל השרביט הא?''. הנהנתי במבוכה. הוא ניגש אליי והסתובב סביבי כדי לבחון אותי. ''מעניין, מה אתה אומר?'' הוא שאל את חברו למשמרת. ''תן לו לעבור, הוא לא נראה כמו איום'' השומר השני אמר. השומר הראשון הנהן וסימן לי להיכנס. ''תו-תודה'' גימגמתי במבוכה ומיהרתי להיכנס למקדש. אחרי מסדרון ארוך שמואר בלפידים הגעתי סוף סוף להיכל גדול. מרכז המקדש. למרבה הפתעתי, הוא היה ריק לגמרי, מלבד למוט זהב קצר שריחף באמצע החדר. הסתכלתי מסביב. איפה המבחן אמור להיות? המשכתי ללכת עד שהגעתי לשרביט כשפתאום נשמע קול מאחורי. הסתובבתי במהירות. מולי עמד אדם מבוגר בעל שיער שחור ארוך עם חלקים לבנים בו. הוא נראה כועס. קפאתי במקום. ''ילד קטן ואידיוט! מה אתה בכלל עושה כאן?! ממתי אני מרשה לך לצאת מהבית?! אתה תירוץ עלוב לבן! אתה בחיים לא תהיה טוב כמו האחים שלך! חבל שאתה לא מת!'' הוא צעק עליי. נשמתי עמוק ''אתה לא אמיתי, האבא האמיתי שלי נמצא בבית כרגע''. ''ממש! לא אמיתי הוא אומר לי! עוד רגע אתה מקבל סטירה, והיא תהיה מאוד אמיתית! תחזור הביתה חתיכת כפוי טובה ותתפלל שאני לא אהרוג אותך במכות בשנייה שתגיע! אם אתה לא חוזר הביתה ברגע זה אני נשבע שאני אהרוג אותך! אל תנסה אותי ילד!'' הוא צעק עליי. ''אני אתן למקום הזה קרדיט, אתה באמת נשמע כמו אבא שלי, אבל הוא בבית, והוא לא יכול לפגוע בי כאן'' אמרתי והסתובבתי בחזרה אל מוט המתכת. ''אם תיקח את המוט הזה אתה תמות בדיוק כמו הדוד רבא הזה של אמא שלך! אתה שומע אותי?! אני אהרוג אותך בעצמי! חתיכת אלף גרוע! ילד נוראי! אכזבה למשפחה שלך! אתה בחיים לא תתקבל בחזרה בבית שלי אתה שומע?! אם לא תחזור הביתה מיד אני ארביץ לך כל כך חזק שהגולגולת שלך תתפוצץ! אל תנסה אותי ילד!'' הוא צעק. נשמתי עמוק והושטתי את ידי אל המוט ''אתה לא מפחיד אותי''. תפסתי את המוט והוא הפסיק לרחף. האשליה של אבא שלי נעלמה. נשארתי לבד בחדר החשוך. הצלחתי. התיישבתי על הרצפה בחדר החשוך ופרצתי בבכי. זה היה לי קשה מידי. קברתי את הראש בברכיים שלי. רציתי פשוט להתקפל לכדור ולבכות לנצח. אבל רוהאן צריך אותי. הסתכלתי על המוט שבידי. השגתי את החלק הראשון בשרביט השמש. התקרבתי בעוד צעד למטרה. אני עומד לעזור לרוהאן לחזור הביתה, ואני עומד להצליח בזה. נעמדתי והכנסתי את המוט לתיק שלי. אני יכול לעשות את זה. אני חייב לעשות את זה. לא רק בשבילי, אלא בשביל רוהאן. הוא צריך אותי.