שרביט השמש

פרק 17

-רוהאן-
להיזהר? ממה אני צריך להיזהר? המילים של השומר העסיקו אותי בדרך למקדש המים. הוצאתי את מוט הזהב מהתיק שלי והסתכלתי עליו. מעניין על איזה אנשים הוא דיבר. החזרתי את המוט לתיק והתרכזתי בהליכה. מבחן החוכמה, נשמע כמו משהו שנועד לי. לא היה מבחן שלא עברתי. לא בבית ספר ולא באוניברסיטה. רוב הזמן בכלל לא הייתי צריך ללמוד. אני חכם. אני אעבור את מבחן החוכמה. אני חייב לעבור אותו.
התחלתי לראות את המקדש מרחוק. מקדש אבן ענקי וישן. בדיוק כמו מקדש האדמה. בכניסה עמדו שני שומרים בעלי שיריון מתכת עם עיטורים כחולים. לשומר הראשון היה שיער שחור מתולתל אסוף בקוקו קצר. הוא לבש משקפיים בעלות מסגרת דקה ועורו היה שחום קלות. לשומר השני היה שיער חום קצר וזיפים קטנים בצבצו על פניו. ''שלום'' אמרתי להם. השומר הראשון הסתכל עליי לרגע. ''אני כאן בשביל השרביט'' אמרתי. השומרים הסתכלו אחד על השני וניהלו שיחה במבטים. ''בסדר'' השומר הראשון אמר ''תיכנס''. ''באמת? תודה'' אמרתי ומיהרתי להיכנס למקדש. המסדרון במקדש הזה נראה בדיוק כמו המסדרון במקדש הקודם. הגעתי להיכל שהיה בנוי בדיוק כמו ההיכל במקדש הקודם. במרכז ההיכל הייתה בריכה גדולה. באמצע הבריכה היה אי קטן ועליו עץ. מתחת לעץ ישב בחור צעיר. העור שלו היה חיוור ואפרורי ושיערו היה שחור. עיניו היו לבנות ומתוך העור יצאו לו צמחים קטנים במקומות מסויימים. הוא היה עיצן. ''שלום!'' הוא נופף אליי בהתלהבות. ''שלום?'' נופפתי בחזרה במעט חשש. ''אני צ'סר! עבר הרבה זמן מאז שהיו לי מבקרים שלא עובדים כאן'' הוא אמר. התקרבתי לקצוות הבריכה ''אני רוהאן, נעים להכיר''. ''אתה פה בשביל המבחן?'' הוא שאל אותי. הנהנתי. ''יש! סוף סוף יש לי תירוץ לשאול מישהו את החידה הזאת! ובתקווה שתטעה אפילו תהיה לי ארוחה!'' הוא אמר בחיוך. ''סליחה?'' אמרתי. ''אם אתה טועה אני יכול לאכול אותך! אלה החוקים'' הוא אמר. בלעתי רוק בחשש. במבחן הזה תלויים יותר מרק השרביט. ''מה החידה?'' שאלתי אותו. הוא חייך ''איפה יש ערים בלי בתים, יערות בלי עצים, ונהרות בלי דגים?''. הסתכלתי עליו. התיישבתי מול הבריכה. התחלתי להריץ כל מיני תשובות אפשריות בראש אבל אף אחת לא התאימה לעולם הזה. כל התשובות שלי התבססו על הידע שלי מכדור הארץ, אבל באותה המידה התשובה יכולה להיות מרק קסמים ואני לא אדע. התחלתי לחשוב על הדברים שאני יודע על העולם הזה. ערים בלי בתים, יערות בלי עצים, נהרות בלי דגים. הרצתי בראש את הימים האחרונים במטרה לחפש את התשובה הנכונה. פתחתי את התיק שלי להוציא לעצמי תפוח. סוכר עוזר לפעילות של המוח. ואז ראיתי את זה. התשובה. מיהרתי לקום על הרגליים. ''התשובה היא מפה!'' מיהרתי להגיד. צ'סר נראה מאוכזב ''אתה צודק''. קפצתי באוויר בשמחה. מתוך המים יצא חצי כדור מוזהב. לקחתי את חצי הכדור והכנסתי אותו לתיק שלי. ''בהצלחה!'' צ'סר קרא לי ונופף. חייכתי אליו ''תודה''. יצאתי מהמקדש בחיוך רחב. עשיתי את זה. השגתי את החלקים שלי בשרביט. אם גם קלי הצליח אני סוף סוף אוכל לחזור הביתה. יצאתי מהמקדש. השומרים הסתכלו עליי מופתעים. ''הצלחת'' השומר הראשון אמר בהפתעה. ''בהחלט הצלחתי'' אמרתי בגאווה. השומר השני נאנח ''יופי, עכשיו אנחנו נצטרך למצוא חידה אחרת''. השומר הראשון הניד בראשו באכזבה. ''תתעלם ממנו, הוא קצת דביל'' הוא אמר לי ורמז בראשו על השומר השני ''עבודה טובה''. חייכתי ''תודה''. התחלתי ללכת. לפי המפה קרחת היער שקלי דיבר עליה לא כל כך רחוקה. חלקי השרביט היו כבדים בתיק שלי. הם בטח היו עשויים מזהב אמיתי.
תוך מעט זמן הגעתי לקרחת היער. קלי עוד לא היה שם. התיישבתי על הדשא והוצאתי את התפוח שתכננתי לאכול קודם מהתיק שלי. כל הפירות והירקות האלה גרמו לי ממש להתגעגע לאוכל בבית. אם הייתי בבית עכשיו הייתי מבקש מאמא שלי להכין לי משהו לאכול. האוכל שלה תמיד גרם לי לאושר. אני מתגעגע אליה. אם היא הייתה פה היא בטח הייתה אומרת משהו שיעודד אותי. אבל אני פה לבד. ''היי!'' שמעתי את קלי קורא לי. חיוך התפשט על פניי. לא הייתי לגמרי לבד.