אהבה כואבת

12

עבר הארי ולואי בני 18
נקודת מבט הארי:

נשף הסיום

אני מסדר את החליפה כשאימא נכנסת לחדר, ״אוי ילד שלי״ היא ממלמלת, קולה מלא רגש, ״תראה איזה יפה אתה״ היא מסדרת את העניבה שלי,

״איך יכול להיות שאתה כבר מסיים בית ספר?״ דמעות עולות לעיניה ואני מגחך, ״אל תבכי אימא״ אני מושך אותה לחיבוק,

״אני כל כך מצטערת שאני לא תמיד כאן״ היא מיבבת לחזהי ואני נושם עמוק, ״אימא ג׳מה צריכה אותך, אני יודע שזה לא פשוט גם בשבילך״ אני אומר ומלטף את גבה,

היא סוף סוף נרגעת ואני יוצא כשדני מתקשרת אלי, שכרנו מונית כולם ביחד,

״ביי תינוק שלי, תהנה״ אימא מנשקת את לחיי ואני יוצא, אני האחרון באיסוף, לואי וקים לפני,

הלימוזינה עוצרת מול ביתי ואני נכנס, יש מוזיקה ודני כבר התחילה לשתות,

״הארי!״ אני אומר לכולם שלום ומתיישב במקום היחיד שפנוי.... ליד לואי.

״היי״ אני אומר בשקט, מרגיש קצת נבוך, ״היי״ הוא אומר בנימוס וממשיך לדבר עם ליאם, אני נאנח בשקט ומתחיל לדבר עם נייל, אנחנו מגיעים לאולם ויוצאים מהלימוזינה,

קים וצ׳אד יוצאים מהלימוזינה כשזרותיהם משולבות, אני מגלגל את עיניי, צ׳אד מנצל את קים, הוא בגד בו כבר שלוש פעמים, אין לי מושג למה קים נשאר איתו.

״סיימנו תיכוןן!״ דני קופצת כשמתחילים לנגן שירים, היא מושכת את נייל איתה לרקוד, צ׳אד וקים קמים גם הם, ליאם וזאין הולכים לשתות, אני ולואי נשארים לבד בשולחן,

״למה אתה לא הולך לרקוד?״ אני שואל, ״אסור לי להתעייף, יש סיכון שאני אתעלף״ הוא אומר,

הוא העלה קצת במשקל מאז כל מה שקרה, אבל לא מספיק,

״אתה נראה טוב״ אני אומר, הוא משפיל את מבטו וממלמל משהו, ״לואי תקשיב-״ אני מתחיל להגיד אך הוא קוטע אותי,

״אני יוצא לנשום אוויר״ הוא אומר ונעלם, אני משפשף את פני בידי, שוב אמרתי משהו לא בסדר?,

אני נעמד ויוצא לחפש אחריו, אני מוצא אותו לאחר כמה דקות במסדרון העובדים הריק, ״אתה בסדר?״ אני שואל והוא נבהל,

״למה באת אחרי?״ הוא שואל, ״למה הלכת?״ אני משיב לו בשאלה,

״כי אני לא יכול לדבר איתך כאילו כלום לא קרה, אני לא מצליח להעמיד פנים שנוח לי לידך, כל מה שעובר לי בראש זה האם אתה בוחן אותי? צוחק עלי מאחורי הגב? לא יודע... אולי אני סתם דרמטי״ הוא אומר, כנות נוטפת מקולו ואני מרגיש אפילו רע יותר,

״אני-״ אני מנסה להגיד אך קולי לא יוצא, כמה פעמים אני יכול להגיד שאני מצטער? זה לא יעשה כלום. הנזק כבר נעשה.