החיבור המושלם ❤︎︎

פרק 11 ♡︎

~יונתן~
יצאנו מהלובי של סטודיו הציור וכל אחד עם ציור יותר יפה משל האחר. האוטו שלי חנה בקצה החניון כך שאני ואלמוג התפצלנו ממלודי ונוי. אני ואלמוג הלכנו לכיוון של הרכב ובנתיים סיפרנו לאחד השני דברים.
בימים האחרונים הפכנו לחברים ממש טובים. גם ריף התחבר אליו. היינו סוג של חבורה. לפחות ככה הרגשתי. ״אתה יודע אם לנוי יש חבר?״ אלמוג שאל אותי. הייתי טיפה מופתע. ״אני חושב שלא. היא אף פעם לא רצתה חבר, ממה שמלודי סיפרה לי״. עניתי. ״אה. בסדר״. הוא אמר באכזבה. לפתע הטלפון שלי צילצל ועל המסך היה מוצג ״נוי מהכיתה״. ״הלו? הכל בסדר?״ עניתי כי דאגתי בעיקר למלודי. ״היי. אני יודעת שזה יכול להיות טיפה חצוף מצידי לבקש אבל תוכל להסיע אותי ואת מלודי הביתה אם אתם עדיין פה? לאמא שלי היה מקרה חירום והיא לא יכלה להחזיר אותנו״. ידעתי שאמא רופאה במיון. ״כן. בטח. איפה אתן? אני אסע אלייכן במקום שתחצו את כל החניון״. ״אנחנו בכניסה ללובי. מחכות״.
נסעתי לכיוונן וכעבור דקה מלודי ונוי ישבו במושבים האחוריים של האוטו שלי. ״היי״ מלודי אמרה בשקט. ״היי״ עניתי לה והסתכלתי עליה דרך המראה. היא עדיין לבשה את הסוודר שלי. אני מרגיש דפוק שהבאתי לה אותו. זה לא שהיא החברה שלי או משהו כזה. לפתע עלה בראשי רעיון. ״רוצים לבוא אליי עכשיו? ההורים שלי בחול ואחותי בצבא, אמא שלי קנתה הספקה של אוכל וחטיפים שיהיה לי בזמן שהם לא בבית. אפשר שנראה סרט אולי. גם מחר יש חופש״. אמרתי. מפגר. ברור שהן לא ירצו. ״נשמח״. נוי אמרה בשמה של מלודי. ״אולי נבוא לישון אצלך? אני אתקשר לריף שיצטרף אלינו״. הציע אלמוג. אוי ואבוי. למה שהן ירצו לישון אצל הילד החדש מהכיתה שלהן. ״כן, יהיה כיף״. מלודי אמרה. הייתי מעט מופתע. ״בסדר. אז אם כך אני אוריד כל אחד בביתו כדי שתביאו בגדים. אני אחכה לכם למטה״. ״אפשר שנוי תקח ממני בגדים במקום שתעצור בכל תחנה. ועל הדרך נאסוף את ריף״. מלודי הציעה. ״את וריף שכנים?״ שאלתי. ״אה, כן. היום נפגשנו בבניין וגילינו על כך״. היא הסבירה. ״בסדר. אלמוג, תתקשר לריף בנתיים״. וכך הוא עשה. נסעתי לבית של אלמוג ואז לבניין של מלודי וריף. כעבור חצי שעה ארבעתם ישבו אצלי במטבח וצחקו. המצב רוח שלי עלה.