Just an experiment?

chapter 1:

זה היה רק ניסוי בשבילה, אבל בשבילי זה היה גהינום.

"איזבל, רדי למטה!" אימי קראה לי מהסלון. "רק רגע!" צעקתי לה בחזרה והחזרתי את הטלפון הנייד לאוזני:
"אני חייבת ללכת. נדבר?"
"נדבר. ביי איזי." ענתה לי אמה, חברתי הטובה מאז... נצח.
ירדתי למטה באנחה ונעצרתי מול אימי שעמדה עם שקית שחורה בידה, "אוו, איזבל, הגעת, אני צריכה ממך טובה." אמרה אימי בקול סמכותי. כמובן שהיא צריכה טובה, אחרת היא לא הייתה קוראת לי, "מה את צריכה, הפעם?" שאלתי ביאוש והגברתי את קולי במילה האחרונה, אימי הושיטה לי את השקית בחיוך ממתיק סוד. "אני צריכה שתיהי הניסוי שלי; אני אתן לך מחברת ובה תרשמי כל יום שעובר עליך עם התלבושת הזו" -היא שלפה את הבגדים מהשקית- "חודש. רק חודש אחד איזבל, זה ממש חשוב לי." אמרה בהתחננות. נאנחתי ביאוש ולקחתי ממנה את השקית והמחברת, "אוקי. רק חודש, אמא." אמרתי ועליתי לחדרי.

הבגדים היו של פריקים. חולצה שחורה. מכנס ג'ינס שחור. נעלי אולסטאר שחורות. עיפרון לעיניים שחור. תיק שחור. הכל שחור.
אני אמורה ללבוש את זה. גנחתי בתסכול והנחתי את הבגדים השחורים על שידתי והלכתי לישון בתקווה שאמשיך להיות מקובלת למרות בגדי.

יום ראשון לניסוי: התאריך: 1.1.2018: יום ראשון:

כשניכנסתי בשערי בית הספר, כולם הסתכלו עלי מוזר והתלחששו בניהם.

לא ידעתי שזה בגלל משהו אחר.

"בוגדת" , "כלבה" , "זונה" אמרו לי, לא ידעתי למה. בהתחלה חשבתי כי זה קשור לבגדי הניסוי אז התעלמתי מהם.
הלכתי לכיוון הלוקר שלי וראיתי את אמה ונופפתי לה לשלום כשקראתי בשמה ורק כשנגעתי בכתפה היא התייחסה אלי.
"מה את רוצה, בוגדת מסריחה?" שאלה ברישעות. "אמ' מה עשיתי שהם שונאים אותי?" שאלתי אותה בתמימות והיא נעצה מבט בידי שהייתה על כתפה ומיהרתי להוריד אותה. היא גיחכה בלא הומור ומיד נעצה בי מבט לא מאמין, אפילו זועף. "את בגדת בהארי." אמרה בכעס והושיטה לי תמונות שהיו בברור פוטשופ, פתחתי את פי אך היא קטעה אותי לפני שהתחלתי, "אל. בוגדת פריקית, איך יכולת? ותיראי אותך" -היא הצביעה על בגדי הניסוי- "מתלבשת כמו פריקית כדי להיראות יותר 'קולית' אבל זה לא יעבוד לך, איזבל, כי כולם יודעים מי את, יותר נכון מה את; את בוגדת פריקית ושקרנית. אני לא מאמינה שהייתי חברה שלך." היא סיננה בכעס והלכה, השאירה אותי עומדת עם פה פעור למחצה.

כשהתעשתי על עצמי צעדתי לכיוון כיתתו של הארי -כדי לדבר איתו-
ופגשתי אותו בדרך;
"הארי, עצור שניה!" קראתי והוא הסתובב ונעצר מולי, "מה, פריקית?" ירק לכיווני. "אני לא בגדתי בך," אמרתי לו כשהדמעות נקוו בעיני אך הוא רק צחק ללא הומור ונד בראשו לשלילה באיטיות. חבריו שעמדו מאחוריו הסתכלו עלינו בשעשוע. "יש לך עוד משהו לומר לי, פריקית?" ירק לכיווני והנדתי בראשי לשלילה, "יופי." סינן והלך. השאיר אותי כמו שאמה השאירה אותי; לבד עם פה פעור למחצה.

◇◆◇◆◇◆
לסיכום: היום הראשון של הניסוי היה אסון. אני תוהה אם הם התייחסו אלי כך בגלל הלבוש או בגלל הארי?

סגרתי את המחברת עם דמעות בעיניים. היום הזה היה אסון אחד גדול ואני יודעת שמצפים לי עוד כאלה, אבל אני לא אשבר לא משנה מה. אני לא אפגע בעצמי אף פעם. האומנם?

♡♤♡♤
מקווה שאהבתם.