Just an experiment?

Chapter 15:

פרק 15:

הטלפון שלי צלצל. גיששתי עם ידי למקור הרעש ולבסוף, כשלא מצאתי קמתי ממיטתי והתיישבתי. הושטתי את ידי והרמתי את הפלפון מהריצפה;
'שיחה אחת שלא נענתה מ: ליאמו'
נאנחתי וחזרתי לליאם.

"איזי." נשף בהקלה לאחר שלושה צילצולים.
"למה התקשרת, ליאם?" שאלתי באדישות וקרירות.
"א-אני רציתי ל-לבקש ס-סליחה על אתמול." ענה לי בקול נוגה.
"שתי מילים, ליאם; פאק יו." אמרתי באיטיות. מושכת את את המילים ומנתקת, לא נותנת לו זמן להגיב.
נשפתי אוויר בקולניות וזרקתי את הטלפון לריצפה. אני לא מאמינה, הוא מתעלם ממני, צוחק עלי ואז מצטער. הייתי צריכה לדעת שהוא כמו כולם.

היום החמישה עשר של הניסוי: התאריך: 15.1.2018: יום ראשון:

הגעתי לבית הספר. פגשתי את ליאם בדרך. הוא ניסה להצטער, אך לא הקשבתי לו. הוא התלבש שונה, כמו כולם, הוא השתנה.

"היי." פנה אלי ילד, שיערו החום מסודר בבלורית ועיניו כחולות ונוגות. ברור, איך לא?
הוא הושיט לי את ידו אך לא נעזרתי בה וקמתי. ניערתי את בגדי השחורים והרמתי אליו את מבטי. הוא מהחבורה של הארי, קוראים לו לואי והוא עוזר לו למתוח אותי. הסתכלתי סביב כדי לחפש את המלכודת אך הוא גיחך. "אין פה עוד תעלול, תירגעי." אמר בשעשוע. הסתכלתי עליו במבט שיכול להרוג והוא אוטומטית התרחק. "מה אתה רוצה, לואי?" ירקתי לעברו בשאט נפש. "הארי רוצה לדבר איתך," אמר. "והוא שלח אותי לקרוא לך."

"הוא לא יכל לבוא בעצמו?" שאלתי בהרמת גבה. הוא הניד בראשו. "בואי."

נכנסתי לשירותים במהירות הבזק ונעלתי את התא. "תתרחק מפה!" צעקתי.
ישבתי על מכסה האסלה לאחר שסגרתי אותו, קיפלתי את רגלי, חיבקתי אותם והנחתי עליהם את ראשי.
"איזבל, תפתחי את הדלת או ש-" קטעתי אותו בכעס. "או ש-מה? הא? אתה לא יכול לעשות כלום! את לא חבר שלי, נפרדנו רוי. תקלוט את זה. אנחנו נ-פ-ר-ד-נ-ו למען השם!" שמעתי אנחה וגרירה על הדלת, שיערתי שהוא היתיישב ונשען עם גבו על הדלת.
הוצאתי את המחברת, עכשיו, אני אסביר את ה-כ-ל;

"הארי, הבאתי אותה." לואי אמר ודחף אותי על הרצפה מול הארי. זוג נעליים לא מוכרות נעמדו מולי. הרמתי את פני וראיתי פנים מוכרות. הנער עזר לי לעמוד והשתנקתי. זה היה רוי. השתחררתי מאחיזתו במהירות כשדמעות כיסו את עיני. "איז-" אמר בקול נוגה. "אל פאקינג תגיד 'איז'. שלא תעז." קטעתי אותו בצעקה וברחתי לשירותים כשהוא רודף אחרי. "חכי, איזבל. תני לי להסביר." הוא צעק, צעדיו נישמעו קרובים. עצרתי כשידו לפתה את ידי והעיפה אותי אחורה, אל חזהו המוצק והשרירי.
"איך אתה קשור להארי, רוי?" השאלה נפלטה מפי.

רוי והארי דומים:
לשניהם עניים ירוקות.
לשניהם שיער מתולתל ושוקולדי.
לשניהם תווי פנים מסורטטים ויפים.
ושניהם פגעו בי. פיזית ונפשית.

"הוא בן דוד שלי." אמר כשאחיזתו מרפה קצת. "לך תזדיין, רוי." אמרתי והשתחררתי מאחיזתו. "את עדיין בתולה?" הוא שאל. יכולתי להישבע שהוא מרים גבה ומחייך בממזריות. "כן, רוי, שלא כמוך; אני לא זונה." ירקתי. הוא התקדם אלי ואחז במרפקי בחוזקה. "אני בטוח, איזי, שאת לא זונה. אבל התמונות אומרות אחרת." הוא הושיט לי תמונות שלי ערומה, למרות שידעתי שזה פוטשופ ניפגעתי. הוצאתי את ידי מאחיזת המוות שלו ורצתי לשירותים, רוי רץ אחריי.

"תקשיבי, הארי אמר לי את כל זה. איזי, אני מאמין שאת לא זונה, אבל יש הוכחות, איך תסבירי את זה?" הוא שאל מעבר לדלת. קמתי ממקומי בשקט לאחר שסגרתי את המחברת והכנסתי אותה לתיקי. פתחתי את הדלת במכה אחת והוא נפל. כשעברתי דרכתי על איבר מינו והוא נאנק בכאב.

הברזתי משאר היום. ספורט והיסטוריה אלה לא מקצועות חשובים כל כך.

הלכתי לבייתי וכשהגעתי, נכנסתי לחדרי ונשכבתי במיטתי. מנסה לשכוח מהיום הנורא הזה. הוצאתי את המחברת וסיכמתי את היום;

לסיכום: היום החמישה עשר היה נוראי לא פחות מהשאר. רק שהיום פגשתי את האקס שלי שמתברר שהוא והבריון שלי קרובי משפחה.
נותרו עוד 14 ימים עד סוף הניסוי.

סגרתי את המחברת והכנסתי אותה למגירה ונעלתי
נשכבתי חזרה במיטתי ועצמתי את עיני, שנת צהריים מעולם לא הרגה אף אחד. האומנם?

♧♢♧
הו, עוד חמישה פרקים ניילר שלי מצטרף!

תגיבו ותצביעו♡