Just an experiment?

Chapter 13:

פרק 13:

כשהייתי קטנה, פחדתי מרעמים, ולמעשה גם היום אני פוחדת.
תמיד כשהיו לילות גשומים וסוערים הלכתי לישון עם הורי, הם שמרו עלי. אבל אז, גדלתי והורי חשבו שאני גדולה מידי ולכן הפסקתי לישון איתם, אז קניתי לי דובי. עד היום אני ישנה איתו בכל לילה סוער. וזה, חבריי, היה אחד מהלילות הסוערים.

כשהבוקר הגיע, השמש לא שלחה את קרניה החמות בכדי להעיר אותי, אלא קמתי בעזרת השעון מעורר בעל הצלצול המעצבן שלו.
"ביי אמא." קראתי ויצאתי מהבית אך אימי תפסה בידי ועצרה אותי. "מה עם ארוחת בוקר, איזבל?" היא שאלה בגבות מורמות. מה אני אמורה להגיד לה? "לא רעבה, בי-" אמי קטעה אותי. "ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביום, בואי." היא משכה אותי לכיוון המטבח והושיבה אותי בכיסא הבר ליד האי שבמטבח שלנו. "אמא, באמת שאני לא רעבה." מלמלתי כשראיתי שהיא מגישה לי קערה, קופסת דגנים וחלב. בלת ברירה שמתי חופן של דגנים בקערתי והוספתי חלב. נעצתי את הכפית בקערה וערבבתי, הרמתי את הכפית לפי ונגסתי בדגנים שהיו עליה. בשם המלאך, התגעגעתי לדגנים הקריספיים שנמסים בפה, במשמיעים רעש כשנוגסים בהם. "בתיאבון מתוקה. אני צריכה ללכת, אבל זה לא פוטר אותך מלסיים את האוכל." אמרה ויצאה מהבית. באנחה זרקתי את כל הדגנים לשקית וקשרתי אותה. יצאתי לבחוץ וזרקתי את השקית לפח שהוצב מעבר לכביש והלכתי לבד לבית הספר. ליאם לא הגיע.

היום השלוש עשרה לניסוי: התאריך: 13.1.2018: יום חמישי:

הלכתי לבית הספר - לבד - נכנסתי בשערי בית הספר, נשפך עלי דלי צבע. אתה עמדת בצד והסתכלת.

נכנסתי לכיתה לאחר שהתנקתי, ושוב פעם, נשפך עלי דלי מים. ואתה עמדת בצד והסתכלת, שוב.

ישבתי בקפטריה, זרקו עלי את האוכל שלי שממילא לא התכוונתי לאכול, ואתה צפית בזה מהצד, ולא עשית כלום, השארת אותי לבד, שוב.

ישבתי בשיעור מדעים, לבד. לא היה לי שותף. פעם זה היית אתה, מה השתבש?   
שפכו עלי את תערובת הניסוי - חומצה. שיערי נמס עד כתפי. ואתה עמדת בצד והסתכלת, לא עשית כלום, ראיתי אותך מחייך, קיוותי שאני מדמיינת אך אתה באמת חייכת מסבלי.

בסוף היום חזרתי לביתי; אף אחד לא היה בבית, ואני ידעתי זאת, הרי הם בקושי בבית.
ישבתי במיטתי ובכיתי, בגללך, ליאם. בכיתי בגללך.

הם הרסו אותי,
אתה בנית אותי,
הם ניסו להרוס את שנינו,
ואתה בנית את שנינו חזקים יותר, נתת לי משענת,
הם הרסו אותך ולקחו אותך לצידם,
ואתה הרסת אותי, ליאם, בזכותך אני שבורה עכשיו.
ספרת להם את נקודות חולשותיי,
ספרת להם את הדברים האהובים עלי,
ספרת להם את סודותיי הכמוסים ביותר,
ולמדת אותי דבר חשוב מאוד - לא לבטוח באף אחד, גם לא במשפחתך.

•●•●•●•
לסיכום: היום השלושה עשר של הניסוי היה נוראי. ליאם שבר אותי, לרסיסים, שלא יתחברו, לעולם.

סגרתי את המחברת ונשכבתי במיטתי, נכנסתי להתקלח והלכתי לישון מוקדם (-18:23) אני מניחה שאימי עדיין לא חזרה. נו טוב, לפחות אשן עוד קצת אם נדודי השינה לא יבואו הלילה.

♢♧♢♧
הולי שיט!
ליאם!
אני לא מאמינה עליך...