פיהקתי ומתחתי את ידי אל מאחורי ראשי. הסתכלתי בשעון שבטלפון שלי והשעה הייתה 7:01 - אני צריכה לקום ולהתארגן. לאחר זמן שהייה ממושך בצחצוח השניים ובבהייה בברז גמרתי את מלכת צחצוח השיניים.
התלבשתי בבגדים השחורים והחמימים ונעלתי את המגפיים הגבוהות והחומות שלי שיש להן עקב קטן מעץ שמרעיש בהליכתי. ירדתי למטה ובטני געשה בעצם משום שלא היה לי זמן לאכול אך מוחי רקד את הריקוד השמח שלו. ויצאתי לבית הספר.
יום שניים עשר לניסוי: התאריך: 12.1.2018: יום חמישי:
התיישבתי במקומי בכיתה וראיתי שליאם הלך לשולחן מאחורי. מוזר.
במהלך השיעור הועברו אלי פתקים;
'זונה' , 'שמנה' , 'אולי תעשי דיאטה?!' , 'תתאבדי כבר!' מהם לא נפגעתי, אך ממנו, זה כאב, 'היי זונה, האם אי פעם חשבת להתאבד? אני מציע לך את זה מתוך רחמים כי קשה לי לראות אותך סובלת, אז תעשי טובה לעולם, ותתאבדי כבר! את סתם פריקית זונה ושמנה שצריכה למות!'
דמעה זלגה במורד לחיי ומהרתי למחות אותה, הנחתי את העט והרמתי את ידי בראש מושפל. "כן, איזבל." המורה נתן לי את זכות הדיבור. "אפשר ללכת לשירותים?" שאלתי בקול חלוש שבקושי אני שמעתי אותו. "כן." אישר לי והלכתי כשהמחברת והעט מוחזקים בידי.
נכנסתי לתא השירותים ונעלתי עלי. הורדתי את המכסה של השירותים והתיישבתי עליו, קיפלתי את רגלי לחזי וחיבקתי אותם, מצחי הונח על ברכי ובכיתי בשקט, רק דמעות ללא קול.
לקחתי את הפתק וקרעתי אותו לחתיכות קטנטנות וזרקתי אותן לאסלה והורדתי את המים.
לאחר היום המתיש הזה, חזרתי לבית, לבד. ליאם לא רצה לבוא איתי, הוא מתרחק ממני, זה קשור להארי איכשהו, אני בטוחה.
"היי אמא. ביי אמא." אמרתי במהירות ובמרירות ועליתי לחדרי, נעלתי אחרי את הדלת ונשכבתי על המיטה.
הנחתי את העט על המחברת שנחה סגורה על השולחן, הנחתי את ראשי על הכרית ונרדמתי.
תקתוק בדלת העיר אותי, "מה?" גנחתי בעייפות. "היי, איזי, אני מצטער אם הערתי אותך," ליאם נכנס לחדר והתיישב על מיטתי.
"אז מה שאתה אומר, זה שאתה לא רוצה להיות חבר שלי בגלל הארי?" צעקתי על ליאם. "כן. לא! לא, לא לזה התכוונתי. איזי-אוח, לא משנה." מלמל בייאוש וכעס. "אתה יודע מה, ליאם?" שאלתי. "לך תזדיין, ליאם." סיננתי בשניים חשוקות והוא פער את פיו. "מה-?" קטע את עצמו בהלם, "תזדיין מהחדר שלי. עכשיו." לחשתי בארסיות והוא הרים ידיו כחף מפשע והלך. אני שונאת אותו!
•●•●•●•
לסיכום: היום השניים עשר של הניסוי היה נוראי ואף גרוע מהשאר, אבל עכשיו, שליאם נגדי, אני לא רוצה לדעת את ההמשך של החודש.
נותרו לניסוי עוד שבעה עשר ימים של סבל.
באנחה ארוכה ומיואשת סגרתי את המחברת ונכנסתי להתקלח. כשסיימתי להתקלח התלבשתי בפיג'מה הסגולה שלי והלכתי לישון.
YOU ARE READING
Just an experiment?
Fiksi Penggemar|פאנפיק על וואן דיירקשן| בשביל אמי היה זה רק ניסוי, אולם בשביל היה זה קצת יותר מניסוי. רשמתי במחברת השחורה שאמי נתנה לי את מהלכו של כל יום. בסוף החודש, היא תדע מה עובר עלי בעקבות הניסוי שלה, אך כעת לא יותר לי אלא לעבור אותו לבד. אבי כל היום במשרדו...
