Just an experiment?

Chapter 9:

התמתחתי בפיהוק, גופי שרוע על המיטה בצורת איקס. הלכתי למקלחת וצחצחתי את שיני, נמנעתי מלהסתכל במראה בכך שהלכתי לחדרי במהירות והתלבשתי. יצאתי מהחדר וראיתי את ליאם יושב על הספה ומחכה, "היי," אמרתי לו. הוא מיד נעמד ושם את ידו על ליבו, מנסה להרגיע את פעימותיו. "הבהלת אותי! אל תעשי את זה שוב," אמר בחיוך קטן, צחקתי לעצמי וכשאימי יצאה מהמטבח עם שתי צלחות אוכל חיוכי דעך מפרצופי באיטיות. "בוקר טוב, האני, רוצה?" גמעתי את רוקי בכבדות והנדתי בראשי באיטיות, "לא, תודה אמא, אבל אם לא נצא לבית הספר אנחנו נאחר." אמרתי בלחץ מוסווה. הם הסתכלו עלי בבלבול כשאני שיחקתי באצבעותי מבלי משים.

היום התשיעי לניסוי: התאריך: 9.1.2018: יום שני:

אני וליאם הגענו לבית הספר מוקדם מהרגיל; בשעה 7:34 רגלינו עברו את השער.

הארי קיים את הבטחתו אלי וסבלתי;

"היי פריקית, פעם חשבת על להיתאבד?" שאל אותי הארי. "למעשה, כן הארי, אבל אני לא אעשה את זה," השבתי לו בבטחון ובכנות, "למה, זונה? תחשבי על זה כך; את מתה; אנחנו שמחים וחוגגים ואפילו המשפחה שלך לא תתאבל עליך, את יודעת למה, כלבה?" אמר לי בזלזול ושעשוע, הנדתי בראשי והוא אחז בסנטרי, "כי את סתם עוד זונה שמנה בעולם של מלכים (משורש המילה מלך - ברבים)." הוא הניף את סנטרי מעלה ומעדתי אחורנית. הוא צחק בזלזול והלך, משאיר אותי מוכת הלם וזעזוע.

בקפיטריה, זה לא היה פחות נורא;
"היי, שמנה, את לא שוקלת את האפשרות לדיאטה? אני חושב שאת ממש צריכה לשקול זאת. וגם החבר הפריקי הזה שלך...איך קראו לו?" לעג, ליאם הסמיק בכעס ובין רגע הארי עף אחורנית, ליאם עמד מולו כשאגרופיו קמוצים בחוזקה.
הארי התעשת והעיף לעבר ליאם בוקס שפגע בליסתו של ליאם.

אני ראיתי את המתרחש ולא העזתי לעשות משהו, ילדים החלו להתאסף סביבם ולעודד את הארי. אני החלטתי ללכת למנהל, אבל קודם, להוציא את ליאם משם.

תפסתי בידו של ליאם וגררתי אותו איתי, כמובן שהוא התנגד בהתחלה אך לבסוף ניכנע ונתן לי להובילו.

"המנהל אני-" קטעתי את עצמי כשראיתי את הארי, שנראה ללא כל פגע ואילו ליאם היה חבול בראשו ובבטנו.

"כן, איזבל?" אמר המנהל בשלווה ורוגע, הסתכלתי על הארי ועיני לא משו ממנו.
ניערתי את ראשי קלות והפנתי את מבטי למנהל, "אני מבקשת אישור שיחרור בשביל ליאם." אמרתי בנועם והוא הסתכל עלי בבלבול, "למה?" אמר לבסוף. נאנחתי, "כי הוא..." לא ידעתי מה לומר עד שליאם ניכנס וסיפר בכנות את מה שקרה, "אני נתתי להארי אגרוף", המנהל שם את ידו על פיו, "טוב, הייתי יכול לנחש שזה מה שקרה" המנהל מלמל ורשם בכתב מעוות את האישור, "את גם משתחררת?" שאל, הארי הסתכל עלי במבט אדיש. הנדתי בראשי והסתובבתי כשאני אוחזת בידו של ליאם, "אה, ואיזבל?" המנהל קרא לי בשנית, הסתובבתי אליו, "כן?" שאלתי, הוא הגיש לי שקית, "אימך מבקשת שתאכלי." לקחתי את השקית מידו ושמתי לב שהארי מסתכל עלי בפליאה וב...דאגה?

גיחכתי לנוכח המחשבה הזו כשרשמתי את זה, אבל זה מה שהשתקף מעיניו.

יצאנו מחדר המנהל וליוותי את ליאם עד לפח שליד השער, "את תאכלי את זה, נכון איזי?" שאל בדאגה והצביע על השקית, "כן, כן ברור." גיחכתי בלחץ, הוא הסתכל עלי באי אמון, הוא מכיר אותי ויודע שלא אוכל את זה. "בבקשה איזי, בשבילי" התחנן, "אוקיי," אמרתי בפשטות. "מבטיחה?" , "מבטיחה" אמרתי בחיוך מזוייף. יודעת שלא אקיים את ההבטחה, הוא חייך אלי ולרגע הרגשתי רע על ששיקרתי לו.

כשהוא הלך, שמתי את האוכל ליד הפח שיש בחורשה ליד בית הספר שלי והתיישבתי למרגלות האגם שמימיו נצצו תחת קרני השמש החמה.
"למה את לא אוכלת?" קול מוכר הבהיל אותי, הסבתי את ראשי הצידה וראיתי את הארי, "מ-מה? א-אה...האוכל, אני ל-לא רעבה." שיקרתי. "את תשקרי לי, איזבל, למה את לא אוכלת?" שאל בכעס. "את מרעיבה את עצמך?" שאל בדאגה, "מה פתאום אכפת לך, הארי? חשבתי שאני שמנה, שאני אמורה להרזות!" אמרתי בכעס והוא נאנח, "אח שלי," התחיל לספר ונשכב על הדשא, כך גם אני. "כשהוא ראה אותך, הוא..." לעזאזל איתך בן אדם! דבר ברצף! "הוא אמר שהוא דואג לך ושהוא 'חש בעצב שלך' הוא אמר גם שהוא ראה אותך לפני זמן מה קונה פיצה אבל, במקום לאכול אותה את זרקת אותה." המשיך והסתכל עלי, עניו נצצו מדמעות וכך גם שלי, אבל אני לא יכולה להראות לו שאני חלשה. "אז, הוא אמר לי לשאול אותך, האם את מרעיבה את עצמך?" המשיך בלחש. "לא, אני לא מרעיבה את עצמי" אמרתי, בטוחה במה שיוצא לי מהפה, למרות שזה לא נכון. "תפסיקי לשקר לי!" צעק וקם ממקומו במהירות, "אבל מה זה אכפת לך, הארי?" צעקתי בכעס, ונעמדתי גם כן, "אני לא יודע" אמר והלך.

שאר היום הלך נוראי, שוב, קיללו אותי, הכו אותי וכמעט אנסו אותי ושוב חזרתי הבייתה בראש מושפל כדי שאימי לא תראה את המכות למרות שלא אכפת לה ממני. שוב התעלמתי מתחושות הרעב. שוב לא אכלתי. שוב שתיתי רק מים. שוב רשמתי במחברת. ושוב חשבתי על מה שאמרו לי, נכון שאני לא צריכה להתייחס לזה אבל זה בלתי אפשרי.

•●•●•●•
לסיכום: היום התשיעי של הניסוי היה כמו הקודמים לו.
נשארו עוד 20 יום לניסוי.

סגרתי את המחברת ונכנסתי להתקלח.
כשיצאתי שמתי לב ששלחו לי הודעה:

מ: מספר לא ידוע: היי ;)
18:21
___
ל: מספר לא ידוע: מי זה?
18:23
___
מ: מספר לא ידוע: ליאם :(
18:24
___
ל: ליאמו: הו, סורי ליאם p:
18:24
___
מ: ליאמו: זה בסדר :)
18:24
___
מ: ליאמו: מה איתך? בכל אופן...
18:25
___
ל: ליאמו: הכל בסדר איתי, מה איתך?
18:25
___
מ: ליאמו: הבטן קצת כואבת אבל אני ישרוד את זה p:
18:26
___
ל: ליאמו: אוי...
18:26
___
מ: ליאמו: טוב, בכל מקרה, לילה טוב איזי *אימוג'י נשיקה*
23:00
___
ל: ליאמו: לילה...*אמוג'י ירח*
23:01
___

כיביתי את הטלפון ונשכבתי במיטה. איך ליאם השיג את מספר הטלפון שלי? טוב, זה לא משנה עכשיו.

עצמתי את עיני ונרדמתי. התמסרתי למסך השחור שמלווה אותי רוב חיי.

העלתי עוד פרק היום..
קיי, אז יש שמועות שוואן דיירקשן עומדים להתפרק ואני לא בדיוק יודעת אם להאמין לזה...
אני באמת מפחדת שהם יתפרקו למרות הזמן הקצר שאני מעריצה אותם.
אני ממשיכה כשיהיו 11 הצבעות.