~6~

395 30 206
                                    

הלו פיפוללללל עוד פרק🥰
אני כותבת את זה ביום שלישי כי אני אדם אחראי💪🏼

נ.מ ג'יימס:

"ג'יימס תקום כבר!" שמעתי מישהו קורא לי ואז משהו פוגע בפניי.

"אני ער, אני ער." מלמלתי בעייפות ושיניתי צד במיטה.

"האוטובוס עוד מעט מגיע ואתה תפספס אותו." אותו אדם אמר אבל ביטלתי את דבריו בנפנוף יד ונאנחתי

"טוב כנראה שאתה לא מתגעגע למשפחה שלך." אותו קול שעכשיו זיהיתי כשל ריין אמר וקפצתי מהמיטה.

"כמה זמן יש לי להתארגן?" שאלתי בזמן שלקחתי את המדים שלי והתחלתי לשים אותם במהירות.

"עשר דקות" ריין אמר וקיללתי. לעזאזל עם זה שאני לא מצליח להתעורר.

התלבשתי והתארגנתי כמה מהר שיכולתי וכשעמדתי עם התיק והכל מוכן בכניסה לחדר ראיתי שיש לי עוד שתי דקות.

"בוא בוא ישנוני." ריין אמר וטפח על כתפי לפני שעקף אותי והתחיל ללכת לאיפה שהאוטובוס אמור להיות.

"אז, אתה גם מתרגש לחזור?" שאלתי אותו ולפתע הוא התרחק ממני וחיוכו ירד. מה עשיתי?

"ריין?" קראתי לו אבל הוא היה נראה שקוע במשהו אחר.

אחרי עוד מספר פעמים שקראתי לו והוא לא ענה, ניערתי אותו וזה נראה שהוציא אותו מהמחשבות כי הוא קפץ והסתכל עליי מבוהל.

"ריין? מה קרה?" שאלתי אבל הוא הניד את ראשו וחייך אליי חיוך קטן.

מה?

האוטובוס הגיע וללי הגיעה אלינו בריצה. "בוקר טוב גם לך." חייכתי אליה והיא חייכה אליי בחזרה.

"מה קרה כמעט איחרת? את אף פעם לא מאחרת." שאלתי אותה והיא נאנחה והניחה את ראשה על כתפי, כן אני גבוה ממנה רק בשני סנטימטרים.

"השעונים המעוררים לא עבדו." היא נאנחה שנית.

"כל החמישה?" שאלתי בהלם והיא הנהנה בעצב.

"סוף סוף ליז נזכרה להעיר אותי והיו לי עשר דקות להתארגן." היא רטנה והביטה בליז שדיברה עם ג'ון, בעיניים מצומצמות

"ג'ונסון אני רואה את המבט! זה לא אשמתי שהשעון המעורר שלך לא עבד!" ליז צעקה לעברנו אבל ללי המשיכה להסתכל עליה באותו מבט.

ליז גיחכה אבל מבטה נהפך למודאג כשהיא הסתכלה על ללי.

העברתי את מבטי אל ללי וראיתי אותה מחפשת בתיק שלה משהו ומבט מעוצבן על פניה.

"לא נכון! שכחתי את הספר בחדר ויקח לי נצח לחזור לשם." היא יללה ושוב נאנחה.

"הם כבר עולים לאוטובוס." היא מלמלה והחזירה את התיק שלה לגבה.

~Tyler~Where stories live. Discover now